עשור לגירוש: התמורות בעולם התקשורת

כוחה של התקשורת הולך ועולה עם השנים האחרונות, ואין ספק כי חלק ניכר ממציאות חיינו מעוצב על פיה. לעיתים זה מעוות, לעיתים רדוד, אולם לרבים ניכר בהחלט כי מדובר בכלים שנועדו לדור הגאולה.

בבואנו לסקור את הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון במבט של עשר שנים אחורה, לא היה ניתן להתעלם מהשינוי העצום בתחום התקשורת, בפרט בציבור הדתי והימני. אין ספור אתרים וערוצי תקשורת צצו בשנים האחרונות ובהם גם במה זו.

הרשתות החברתיות והוואצאפ תפסו חלק ניכר מחייהם של יהודים רבים, ומחאה בסגנון "דוד הנחלאווי" יכולה לתת פרץ למחשבות על מה היה קורה לו כל האמצעים הללו היו קיימים בזמן הגירוש.

כיצד היה משפיע הדבר על השיח בתוך הציבור הדתי לאומי? על מידת השפעתה של מועצת יש"ע שניהלה את רוב המאבק? האם כלי תקשורת ימני גדול היה מטה את הכף כנגד תכנית הגירוש? על השאלות הללו שוחחנו עם מספר אישים הפועלים בתחום התקשורת והיו שותפים לעשייה התקשורתית בתקופת הגירוש.

| "אין ספק מה היה קורה במקרה הפוך"

"לא רק שהסיקור לא היה הוגן ומאוזן, אלא שהייתה התגייסות תקשורתית מאוד נרחבת, במעשה ובמחדל, כדי לסייע לממשלת שרון להעביר את הגירוש בדעת הקהל", אומר בראיון לקול היהודיעמנואל שילה, עורך השבועון 'בשבע'. "הביטויים לכך היו רבים מאוד ותקצר היריעה מלמנות את כולם", הוא אומר, אך מציין את השחרת פני המתיישבים, הדחקת הסכנות הביטחוניות, איתרוגו המפורסם של שרון וחקירותיו הרבות במשטרה, התעלמות מכך שאין פתרון לכל מתיישב, ו"הצגת משימת הגירוש כ"משימה לאומית" שאם תיכשל זה יהיה סוף הדמוקרטיה הישראלית".

עו"ד איתמר בן גביר, אז פעיל ציבורי העסוק מעל לראשו בארגון הפגנות, פעולות מחאה, ואף עתירות שהוגשו עוד בטרם קיבל תעודת הסמכה כעו"ד, סובר שהתקשורת סיקרה בהרחבה את המחאה עצמה, אולם התעלמה מזכויות האדם הבסיסיות. "התקשורת התעלמה מעצם הפגיעה במתיישבים, מהסיפור של לקחת אנשים מהבית", אומר בן גביר. "אולי כדי לצאת ידי חובה ווינט פרסמו יומן של ילדה מהגוש, אבל רוב הסיקור היה שלילי כלפי המתיישבים ומאוד חיובי למהלך, סיקור שמציג את שרון כגיבור. אין לנו ספק שאם מדובר היה במקרה הפוך, בראש ממשלה שמגרש ערבים מאום אל פאחם הכל היה מתהפך וכל ההתנהלות היתה שונה", הוא אומר.

בנוסף מצביע בן גביר על הפרת הזכויות של משתתפי המחאה. "אם ניקח לדוגמא את הסיקור הנרחב בעניין דפני ליף והמאבק החברתי, תהיה תמונת מראה שמצביעה על הסיקור הלא הוגן בעליל שהיה בגוש. ליף עוכבה כמה שעות במשטרה וכולם עסקו בזה, איך עצרו אותה ופגעו בה וכו', ומהלחץ הציבורי הפרקליטות חזרה מכתב האישום נגדה. אבל בגירוש, מתחת לאף של התקשורת יצרו תקדימים של מעצרי תום הליכים על חסימות כבישים, דברים שלא היו מעולם, עצרו ילדות, הפכו את המתיישבים ופעילי הימין לאזרחים סוג ח', וגם התקשורת שלנו אני לא יודע כמה נכנסה ותקפה את הסיפור הזה".

עם זאת, סבור בן גביר כי גם בתקשורת מבינים היום את העוול שנעשה. "היום בדיעבד אתה מסתכל על הימים האלו ובכל המערכות, וגם בתקשורת עצמה אני חושב שמבינים שעשו עוול לאנשים שאף אחד לא קם ואף אחד לא צעק".

"ישנם עיתונאים בודדים שעליהם כן אפשר לומר שהסיקו מסקנות ושינו משהו מדרכם, אך לא זו התמונה הכוללת", סבור מצדו עמנואל שילה. "ככלל התקשורת הישראלית ממשיכה להיות מוטית שמאלה ולהתגייס למטרות שנויות במחלוקת שמתאימות לדעותיהם של הכתבים". לדוגמא הוא מביא את הגיוס התקשורתי להעברת עסקת שליט השנויה במחלוקת ושחרור המחבלים, כמו גם ההתגייסות לטובת מחנה הרצוג בבחירות האחרונות.

עם זאת מצביע שילה על תמורות בעולם התקשורת שיכלו בהחלט לגרום לשינוי בסיקור מהלך כתכנית הגירוש. "עלייתו של העיתון ישראל היום – בהנחה שהוא היה מתנגד לגירוש, יכלה להשפיע, וכן השתלבותם של מספר אנשי תקשורת ימניים בכלי התקשורת החילונית הגדולים".

| "להעלות את האיכות על חשבון הכמות"

בזמן הגירוש הסתכמו כלי התקשורת "המגזריים" באתרים ערוץ 7 וכיפה שהיו אז בתחילת דרכם, העיתונים 'בשבע', 'מקור ראשון' ו'הצופה', וזאת בנוסף לכמה עלוני שבת וותיקים. כשמסתכלים כיום על מה שמתרחש בזירה הזו, לא ניתן שלא לראות את השינוי. כלי התקשורת הוותיקים התעבו והשתכללו, ונוספו אתרי אינטרנט וערוצי רדיו, עלוני שבת שהפכו לעיתונים של ממש כגון 'עולם קטן' ו'שביעי', והתחום הלך ופרח.

שילה רואה בחיוב את התפתחות התקשורת ה"מגזרית", אך מציין כי גם כיום היא אינה יכולה להוות אלטרנטיבה אמיתית לתקשורת הכללית. "העיתונות המגזרית המודפסת יוצאת רק פעם בשבוע ומחזיקה הרבה פחות כתבים. לתקשורת המגזרית לא היו לפני עשר שנים, וגם היום עדיין אין מספיק אמצעים כלכליים כדי לתת אלטרנטיבה מלאה, אבל היא הולכת ונבנית, הולכת ומתקדמת".

בהתייחס לתקופת הגירוש אומר שילה כי "שוק חופשי" בתקשורת המגזרית יכל להשפיע על המאבק, אם כי לא בצורה קריטית.

"נושא הדוברות והיח"צ היה די מפותח כבר אז. למועצת יש"ע היו דוברים מקצועיים – יהושע מור יוסף ואמילי עמרוסי, ובגוש קטיף דובר המועצה ערן שטרנברג עשה עבודה מצוינת. התחזקותה של התקשורת המגזרית הייתה עשויה להועיל במידה מסוימת, אבל ספק אם במידה מכרעת. בשבע, מקור ראשון ואתר ערוץ שבע היו קיימים כבר אז. את הרדיו של ערוץ שבע סגרו שנתיים לפני הגירוש, אולי לא במקרה, וגלי ישראל היא תחליף חלקי בלבד. באופן כללי ריבוי הבמות והערוצים הוא טוב ומאפשר ביטוי נרחב לדעות שונות, אך ייתכן שמוטב היה לצמצם את מספר הערוצים המגזריים, כדי לאפשר איגוד משאבים כלכליים ומקצועיים ולהעלות את האיכות על חשבון הכמות. למשל אין צורך בכל כך הרבה עלוני בתי כנסת, ומוטב היה שהטובים שביניהם יקבלו יותר עמודי פרסום ויהיו מבוססים יותר כלכלית כדי שיוכלו לעשות עבודה טובה יותר".

| "שינוי הדדי"

גם בן גביר, שזכה לא אחת לביקורת גם בציבור הדתי-ימני פנימה, רואה ברכה בריבוי כלי התקשורת, אשר גורמים להבאת דעות רבות יותר על המתרחש. "זה ודאי משמעותי. הרב כהנא כותב ב'אור הרעיון' שאחת הסיבות שאנחנו נמצאים היום בזמן הגאולה שיש יותר ויותר כלי תקשורת", הוא אומר.

בכדי להמחיש את השינוי שהתרחש בשנים האחרונות, מזכיר בן גביר את החרמת הרב כהנא הי"ד זצ"ל בזמנו בידי הערוץ היחידי שהיה – ערוץ 1. "היום אני מנתח את מה שעבר עליו במובן התקשורתי ואני לא יכול שלא להעריץ ולהעריך מה שהוא עבר. חיים יבין החליט שמחרימים אותו אז לא היה לו שום כלי תקשורת אחר. הוא עתר לבג"ץ וזה לא עזר לו, ולכן אף אחד לא שמע אותו. גל"צ עשו עליו יום שידורים שלם ואפילו לא לקחו תגובה שלו. היום אין מציאות כזאת. אם אין ערוץ אחד, יש שתיים, אם אין שתיים יש עשר, אם לא וואלה אז ווינט וכן הלאה. תגיד בצדק שהם מתואמים ביניהם, ויש להם ראש דומה, ועדיין יש היום מגוון לכל הערוצים והאפשרויות, הרבה יותר ממה שהיה גם בזמן הגירוש. כיום כשרזי ברקאי לדוגמא, לא מעלה אותי לשידור כמדיניות, בלי להעליב אבל אני פשוט לא צריך אותו כי יש לי מדיות אחרות".

בן גביר מדגיש כי את השינוי הוא רואה כהדדי. "אני חושב שאנחנו היום הרבה יותר מקצוענים אל מול התקשורת, ואני לא מדבר על עצמי אלא על כלל הציבור הימני. יש היום שינוי עצום בכל היחס לתחום הזה, שפעם לא היה קיים. אני חושב שהיום יותר אנשים מבינים שיש לנו כח בידיים וברור שהדברים יכולים להשפיע על הסיקור. אני אמנם לא משלה את עצמי שכמו שרואים בסרט שעשו לאחרונה בערוץ 10 על קמפיין הרצוג, אני או גורם אחר בימין, יתקשר לווינט ויעלה כותרת ראשית. אנחנו לא נגיע אף פעם למצב כזה כי זה בד.נ.א של ווינט. אבל בהחלט אנחנו יכולים לשנות ואנחנו משנים כל הזמן את השיח והסגנון. יש יותר כתבות אוהדות ויותר במה. הם לא עושים את זה בגלל העיניים היפות שלנו אלא כי הם יודעים שיש לנו כח והכח הזה חשוב".

| "אין מרתפים סודיים בתל אביב"

לדבריו של בן גביר, גם בציבור ישנה מודעות גוברת והולכת לחשיבות שבעיסוק התקשורתי, אם כי עדיין ישנה חשדנות רבה ולא כולם ששים לפעול בשיתוף פעולה עם כלי התקשורת הכלליים. "יש יותר מודעות לציבור עצמו, ואנשים יותר ויותר מבינים את התחום של התקשורת. לצערי בקרב קוראי הקול היהודי יש רבים שבתפיסה שלא לעבוד עם כלי תקשורת כאלו ואחרים, ואני מבין מאוד מאיפה זה בא, אבל אני חושב שהיום יש יותר הבנה שאם כבר עובדים עם כלי התקשורת האלה צריך למקסם את העבודה מולם".

"אין ספק שההתיישבות עברה מהפכה משמעותית בכל הקשור להתנהלות שלה מול התקשורת מאז הפינוי, אם כי גם בתקופת ההתנתקות היה ניסיון של ראשי הציבור להתחבר לעולם הזה, כנראה באיחור רב", מסכים גם ג'וש בריינר, מי שבזמן הגירוש היה כתב בעיתון 'במחנה' הצה"לי, ולאחר מכן סיקר את תחום ההתיישבות באתר וואלה.

לדבריו, גם כיום רבים מהמתיישבים לא ששים לדבר עם התקשורת. "למרות המאמצים הרבים ומערכי הדוברות שקמו ביישובים השונים, עדיין קיימת עויינות רבה וחשדנות מצד חלקים גדולים מהמתנחלים כלפי התקשורת, שייתכן שחלקה מוצדקת", הוא מודה, "אבל לא תמיד החשדנות הזו במקומה. בניגוד לתיאוריות השונות שכבר שמעתי אינספור פעמים, אין מרתפים סודיים במרכז תל אביב בהם רוקחים עורכי העיתונים מזימות נגד המתנחלים ומתכננים את פינוי יהודה ושומרון. התקשורת והעיתונאים השונים, במיוחד היום, רחוקים מלהיות מקשה אחת".

| הפייסבוק היה מכריע את המאבק?

מלבד הזירה התקשורתית הוותיקה, בעשור האחרון גדל לאין שיעור כוחן של הרשתות החברתיות, שכבר שימשו פלטפורמה לקידום מהפכות בעולם. הפייסבוק, הוואצאפ, היוטיוב והטוויטר, הפכו לחלק מהשגרה, ועיקר כוחם בעממיותם, לטוב ולרע.

בריינר ספקן בנוגע לתועלת שהיתה צומחת למתנגדי הגירוש משימוש ברשתות החברתיות. "אני בספק גדול אם הרשתות החברתיות היו יכולות למנוע את ביצוע תכנית ההתנתקות", הוא אומר. "זו הייתה החלטה דמוקרטית שהתקבלה ברוב בכנסת ולאחר מכן בבג"ץ. אני בהחלט חושב שאם הפייסבוק היה בתקופת הפינוי, המחאה הציבורית הייתה רחבה יותר והייתה מייצרת מסלול עוקף תקשורת שכמה מבכיריו התגייסו למשימת הפינוי. ברור גם שהוואטס-אפ והפייסבוק היו מסייעים בהבאת מפגינים או בהתארגנויות שונות ופה ושם, בהפצת סרטונים על פינוי אלים או אירועי חיכוך, מה שכמובן היה יכול להשפיע על דעת הקהל. האם זה היה מונע את הפינוי? אני מאמין שלא".

שילה מצדו מציב את הרשתות החברתיות ככלים שבהחלט יכלו להכריע את התמונה בצורה שונה, וזאת בשל הקושי של הממסד התקשורתי והפוליטי לכפוף אותם למגמותיו.

"מסלולים עוקפי תקשורת נוחים להפעלה ובעלי חשיפה המונית כמו פייסבוק ויוטיוב לא היו שימושיים בתקופת הגירוש. אפשר לנסות לדמיין למשל איך הייתה יכולה להשפיע מחאת פייסבוק של חיילי צה"ל, בסגנון מחאת "אני עם דוד הנחלאווי", נגד השתתפות בגירוש. שימוש ברשתות החברתיות היה עשוי לפצות במידה רבה על הסיקור התקשורתי המוטה, להניב הישגים משמעותיים בדעת הקהל ולשנות את תפקודה של המערכת הפוליטית ומערכות שלטוניות נוספות. אי אפשר לדעת במדויק, אבל אומר בזהירות שבכמה צמתים מכריעים של המאבק הכתום, אפשרות השימוש ברשתות החברתיות הייתה עשויה להיות גורם מכריע שיטה את הכף לטובה".