כפר מימון, היום השלישי.
14:00
כולם כבר מותשים.
החיילים, השוטרים, עשרות אלפי המפגינים, ואחרונים חביבים המארחים שעשו מעל ומעבר. בכל גינה מצטופפות עשרות משפחות, כל פינת צל תפוסה.
סוף סוף זה מגיע. אחרי שלושה ימים של חום, זיעה ושהייה בתנאי שטח, היום זה יקרה. ככה מצהירים מנהיגי המאבק בכלי התקשורת.
ההמונים, ובראשם הרבנים ומנהיגי המאבק, הולכים לפרוץ הערב את שרשרת הכיתור ולצעוד לעבר הגוש הנצור.
אני מקבל פניה להגיע לחמ"ל המאבק עם שלושה פעילי שטח נוספים. מנהיגי המאבק מניחים לפתחנו משימה מבצעית שהם רואים בה הישג חשוב. המטרה: להצליח להערים על המשטרה ולהעביר מתחת לאפה קבוצת פעילים שתצעד רגלית לגוש הנצור, עוד טרם יתחיל המהלך הציבורי הכללי שמתוכנן לערב.
במשימה מאתגרת כזו שם המשחק הוא הפתעה. בטווחי צעידה וזמן כאלה, אם אתה לא מפתיע אתה חסר משמעות. אם יידעו עליך, יחכו לך ויקטפו אותך בקלות. הצעידה חייבת להתחיל עם חשכה ולהסתיים לפני הזריחה. באור יום אין שום סיכוי לביצוע של כזה דבר.
מה שצריך כאן זה חבורה איכותית של כאלה שיכולים לצעוד שלושים קילומטר ולעשות את זה כמו חי"רניקים, במשמעת ובמקצועיות. לצורך זה פונים אלינו, שנאתר את הקבוצה, שניקח על עצמנו את המשימה.
מתיישבים על תצ"אות ומפות. מונה מפקד למשימה ומספר מפקדי משנה. המשימה די מורכבת. הכפר עצמו מוקף בכמה מעגלי מצור, תצפיות פזורות סביב, ועוד לא דיברנו על יכולת הכניסה הפיזית לרצועת עזה המגודרת והמאובטחת. משחק ילדים זה לא.
17:00
שעתיים לפני, מפקד המשימה שלנו נעצר בתוך כפר מימון ע"י בלשים. שרשרת הפיקוד מוכיחה את עצמה. אין מישהו אחר והזמן דוחק. ממשיכים.
נקבעה נקודת התכנסות. כחצי קילומטר מזרחית לכפר מימון עובר ואדי רווי בעצי אקליפטוס גבוהים. אנו מעבירים מסר לפעילים בכפר: צאו לשער הישוב, משם תקבלו הוראות הכוונה חדשות.
בכניסה לכפר מתקבצות ניידות שידור של כלי התקשורת המובילים בעולם. קציני משטרה אחוזי תזזית מווסתים כוחות, מתכוננים לאירוע שאמור להתרחש בעוד מספר שעות – אירוע פריצת הגדרות ומעגלי המצור על הישוב כפי שהתחייבה לבצע הנהגת המתיישבים. "יום הפקודה" הגיע.
אני מתמקם בשער, בין ניידות של 'פוקס ניוז' וסי.אן.אן המשדרות שידורים חיים מהשטח, לבין מספר קציני משטרה בכירים המנהלים במכשירי הקשר כוחות ומשימות.
מתחילים להגיע אלי זוגות זוגות של נערים ואני מכווינם הלאה, מזרחה, לכיוון הואדי.
עוד צמד, עוד שלושה, אט אט מתגבר זרם הפונים אלי. מסתבר שרעיון הצעידה השקטה והמבצעית קסם להרבה יותר אנשים ממה ששיערנו. בתחילה מגיעים רק צעירים, אח"כ מצטרפים גם "צעירים ברוחם".
קציני המשטרה עסוקים בשלהם ואני בשלי. בעצם כולנו מבצעים את אותו סוג משימה, מזרימים כוחות..
בשלב מסויים ניגשת אלי כתבת אחת הרשתות מחו"ל ושואלת אותי לאן אני מפנה את כל הצעירים הללו.. אני מתעלם ממנה וממשיך להפנות עוד ועוד אנשים לואדי.
19:00
אנו בנקודת הכינוס. במקום נוכחים מאות בני נוער וקצב המצטרפים רק גדל והולך.
אנו מתקבצים ב'כינוס קודקודים' ומחליטים, אולי מתוך הרגל צבאי, לעשות בדיקה כמה אנחנו בעצם.. כשהגענו למספר 800 הפסקנו לספור..
כדי להימנע מחשיפת יתר ומפטפוטים מזיקים החלטנו למנוע כל הוצאת שיחה סלולרית. הודענו שהחל מעוד 5 דקות כל מי שיימצא מדבר בטלפון הוא כנראה שב"כניק.. זה עבד יופי..
20:00
שקיעה. תחילת תנועה.
שיירה אין סופית של פעילים עושה דרכה בואדי אשר מקיף את הכפר מדרום ופונה מערבה. מרחוק נשמעים קולות האירוע בכפר. אנו מניחים שעוד מעט תתחיל הצעדה ההמונית, הגלויה, ובהמשך כל עשרות האלפים יצטרפו אלינו.. זו הרי התוכנית, לא?
צועדים בשקט. משמעת עצמית מעוררת רושם של מאות נערים שטרם התנסו בדברים מעין אלו.
תשומת הלב של כולם באירועי הכפר, ואנו מנצלים זאת להתרחקות שקטה.
21:00
מספר קילומטרים כבר מאחורינו, אנו קולטים שאנו בבעיה לוגיסטית חמורה.
מים. לא הכנו מענה למספר כזה של צועדים, ולפנינו עוד כמה שעות צעידה מתישה. צריך פתרון. תוך כדי צעידה אנו מנתחים את הבעיה. אנחנו מדברים כאן על סד"כ של חטיבה (!), אפילו אם נצליח לארגן עוקב מים או אף יותר מאחד, זה עדיין לא מספיק. כמה זמן לוקח לאדם לשתות? כמה זה כפול אלף? ההתעכבות תגרור זמן רב של המתנה, זמן שאין לנו.
שני טלפונים לעצמונה, והפתרון כבר בדרך..
ממשיכים לצעוד.
23:30
חוצים את הכביש בדרכנו מערבה מצפון לתל גמה. למי שאינו מכיר, מדובר בנקודת תצפית שולטת ובולטת במיוחד באזור.
החציה בקבוצות. מוודאים שאין אף מכונית , ריצה מהירה והיטמעות בצמחיה שמעבר לכביש. שם מחכה המשלוח מעצמונה, משטחים של בקבוקי מים מינרליים. כל אחד חוטף בקבוק וממשיך לרוץ. לא עוצרים אפילו לשניה.
חצי קילומטר מערבה משם, מנוחה והיערכות לבאות.
מעלינו, בפסגת תל גמה, ניתן לזהות בקלות את אנטנות מכשירי הקשר של תצפית פלס"ר גולני.
איך שלא תסתכל על זה, כמות כזאת אנשים בלתי ניתן להעביר ללא התגלות ע"י התצפית שיושבת ממש מעלינו. פשוט אין מצב. תוסיף על זה את הטנדר מעצמונה שפורק משטחים בשעה מוזרה ובמקום לא שגרתי. לא, זה ברור. עלו עלינו.
אנו נאלצים להניח שאת גורם ההפתעה כבר הפסדנו, לפנינו עוד ארבע שעות צעידה. אין סיכוי להצליח בתנאים הללו.
ובכל זאת, ממשיכים.
02:00
אנו על גבול הרצועה, מולנו עמדת תצפית צבאית. החיילים בעמדה דרוכים, בגבם אלינו, מביטים הלאה, מערבה אל תוך הרצועה. אנו חוזרים בשקט חצי קילומטר מזרחה ומתחילים לחתוך דרומה לכיוון כיסופים, במקביל לגבול הרצועה.
כהכנה לגירוש, בנה צה"ל מעבר חדש בכיסופים, 'המחסום החדש', ובינו לבין המחסום הישן נוצר פרוזדור אשר נתחם באמצעות גדרות קונצרטינה דוקרנית. לשם, אל הפרוזדור הזה, מועדות פנינו.
אותות העייפות והתשישות עושים את שלהם.
אנו אחרי כעשרים קילומטרים של צעידה מאומצת, והאתגר הגדול עוד לפנינו – הפריצה פנימה והניסיון להגיע פיזית אל אחד הישובים.
באופן טבעי הקבוצה הגדולה נחלקת לקבוצות משנה אשר מעתה והילך מתנהלות באופן עצמאי לפי קצב ההליכה של כל קבוצה.
03:00
מחסום צבאי לפנינו!
אנו מזהים קבוצת חיילים קטנה ומנומנמת המאיישת מחסום דרכים מאולתר על הציר. עוד אחד ממעגלי האבטחה הרבים סביב מעבר כיסופים.
מתלבטים קצת ומחליטים פשוט לרוץ ולהפתיע.
בצעקות "יהודים, יהודים" אנו רצים, מסיטים את הגדר ושוטפים הלאה.. החיילים בשוק, ואנחנו עוד יותר..
הייתי בטוח שמזמן, מאז שעברנו את התצפית של פלס"ר גולני, אנו כבר מאוכנים ונשלטים היטב.. איך יכול להיות שהם לא ציפו לנו? מראה פניהם הסגיר את ההפתעה והתדהמה שלהם למראה מאות יהודים במקום הזה ובשעה הזו.
שוטפים הלאה, דרומה. אל עבר 'פרוזדור כיסופים' בואכה רצועת עזה.
04:00
עכשיו כבר הכל מבולגן.
פצצות תאורה מתרוממות בכל מקום, מזל"ט באוויר והמון פעילות של כלי רכב בכל הכיוונים. אין ספק, הערנו את הגזרה..
הקבוצה שלנו, הראשונה, מתפזרת בשטח. היעד עכשיו פרוס לפנינו. ציר כיסופים מולנו וכל שנצרך הוא לחצות שני קילומטר של שדות בור, לעבור את הגדרות, ולנסות להגיע איכשהו אל האוטובוסים אשר מחכים לנו בפרוזדור כיסופים (האומנם?), ואיתם, פנימה לגוש.
עכשיו כבר אין שיטה ואין פיקוד. מי שיכול, עושה.
לא יקח זמן רב עד שמישהו שם בצד השני יבין שיש קשר בין האירוע לבין האוטובוסים הממתינים, ואז חלון ההזדמנות ייסגר סופית. מי שיכול להגיע לאוטובוס כדאי שיעשה זאת ומהר.
אחרי עשרים דקות אני מוצא את עצמי עם עוד כמה עשרות נערים חוצה את הגדר ומגיע בריצה לאוטובוס. כשהוא מתמלא הוא מביא אותנו במהירות לכפר דרום.
אנו יורדים מהאוטובוס ליד בית הכנסת, בדיוק עם תחילתה של תפילת ותיקין.. כמה עשרות יהודים שהצליחו, מתוך כאלף שיצאו לדרך..
שלושים קילומטר של צעידה לילית מבצעית.
הצלחנו? נכשלנו? שאלה של השקפה.
כמעט כל חברינו לדרך נעצרו בנסיבות שונות ומשונות, חלקם האמינו לכזבים של קציני צבא ש'רק רצו לעזור להם לא להגיע בטעות לשדות מוקשים' ועוד. אבל עצם מעצרם של מאות פעילים על גבול הרצועה גם הוא היווה הישג חשוב בעינינו.
לימים תתברר לנו התמונה המלאה. לימים נבין שהרעיון להוציא את 'הפעילים החמים' למסע הזה היה חלק ממשחק ציני מחושב היטב. ראשי המאבק רצו ליצור 'תמונת ניצחון' קטנה מבלי להפריע ליכולתם לשלוט בציבור הגדול שרצה מאבק ולא קיבל.
השתמשו בנו, זה נכון. ניצלו את האמון שנתנו בהנהגה, זה גם נכון. הוציאו אותנו מהמשחק באמצעות שליחתנו ל'משימה מיוחדת'.
על תרמית הנהגת המאבק בכפר מימון כבר נכתב ודובר רבות, ובזה אין לי הרבה מה לחדש, אך נקודה אחת המשיכה להציק לי.
שאלת ההפתעה שהצלחנו לייצר למרות הכל, היתה לי לחידה. איך יכול להיות שאלף איש עוברים מתחת לתצפית צבאית שנועדה לאתר חוליות ואף בודדים, ולא מתגלים. בשונה מרבים מחבריי למסע, אני הכרתי כבר את היכולות הצבאיות, ובפרט שכאן מדובר היה ביחידה איכותית מהדרג הראשון, איך התצפית פספסה אותנו?
לאחר שבוע שמעתי מאחד הפעילים סיפור שהדהים אותי. מסתבר שהתצפית אכן זיהתה אותנו. מיד לאחר הדיווח בקשר, עלה אחד הקצינים לרשת ופקד: "כל הכוחות, אף אחד לא ראה כלום, אף אחד לא מדווח כלום. סוף".
האם אכן כך היה?
האם ייתכן שלוחמים וקצינים בפלס"ר גולני העלימו עין ופעלו בניגוד לפקודות, כדי לסייע לנו להצליח?
שבועיים לאחר מכן יצאנו שוב, הפעם מאופקים. מרחקים גדולים יותר, אתגרים מורכבים יותר, אך לא פחות חשוב מכך, גילויי סרבנות פעילה נועזים יותר מצד חיילי גולני. כל זאת ועוד בפרק הבא..
