ברחבת המוסדות הלאומיים בירושלים נערך כמדי שנה טקס יום הזיכרון לזכר הנופלים במערכות ישראל ובפעולות איבה בארץ ולזכרם של היהודים שנרצחו בפעולות טרור ובפיגועי אנטישמיות בעולם.
השנה עמד הטקס בסימן 60 שנים לטביעתה של אניית המעפילים "אגוז" שבה נספו עשרות עולים ממרוקו שהיו בדרכם לישראל. גילה גוטמן אזולאי, שהייתה בת 10 שנים כשאיבדה באסון את אמה ואת חמשת אחיה, הדליקה משואה יחד עם יו"ר הסוכנות היהודית, יצחק הרצוג לזכרם של הנופלים במערכות ישראל ובפעולות איבה בארץ ובעולם.
לפני 60 שנה, בכ"ב טבת תשכ"א (10/1/1961) טבעה אניית 'אגוז' ועליה 43 עולים ממרוקו, מחציתם ילדים, שהיו בדרכם ארצה כחלק מהעלייה החשאית לישראל באותם הימים. מחצית מהנספים בטרגדיה הנוראית ירדו למצולות הים ורק 22 חללים נמשו מהים והובאו לקבורה בבית הקברות היהודי באל חוסיימה. בדצמבר 1992 הועלו הנספים לקבורה ממלכתית בהר הרצל בירושלים. באסון נספה גם איש המוסד, חיים צרפתי ז"ל, שהיה פעיל עליה וליווה את העולים בעלייתם ארצה. אחרי טביעת אניית אגוז ועד שנת תשכ"ד עלו לישראל עשרות אלפים יהודים ממרוקו במסגרת מבצע יכין.
לקבלת עדכונים מהקול היהודי בווצאפ >> | הירשמו לניוזלטר שלנו >> | הורד את האפליקציה של הקול היהודי >
הטקס ברחבת המוסדות הלאומיים הוקדש גם לזכרם של היהודים שנרצחו בפעולות טרור ובפיגועי אנטישמיות בעולם. על פי נתוני הסוכנות היהודית, מאז קום המדינה נרצחו כ- 200 יהודים באירועים אנטישמיים ובפיגועי טרור בכל רחבי העולם.
יו"ר הסוכנות היהודית, יצחק הרצוג: "חשכת זיכרונם של הנופלים מכסה כעננה את ליבנו. הדמעות זולגות, הגוף מתגעגע. עם ישראל מתאחד עם מתיו. לכל אחת ואחד יש את סיפור העצמאות שלו: הדרך שעבר כדי להגיע לכאן, התלאות והייסורים שהיו מנת חלקו. לצד הסיפור האישי יש גם אחד משותף, הוא סיפור הקמתה של מדינת ישראל. סיפור אחד כזה הוא של חיים צרפתי, שליח המוסד שהיה על ספינת המעפילים "אגוז", כשיצאה ממרוקו בליל חורף סוער לפני 60 שנים, ומעולם לא הגיעה ליעדה. 44 איש לקח אליו הים, ילדים, נשים, גברים - יהודים שכל רצונם היה להתחיל חיים חדשים בארץ ישראל. הספינה טבעה אך לא טבע סיפור גבורתם של נוסעיה וכיסופיהם לציון."
יו"ר המשפחות השכולות, גילה גוטמן אזולאי: "אסון טביעתה של "אגוז" הוא טרגדיה לאומית וטרגדיה אישית. בבית בקזבלנקה נתנו לי תמיד את ההרגשה שהחיים במרוקו הם זמניים. כולנו ערגנו לארץ ישראל והיא הייתה משאת נפשנו. בינואר 1961, ארגנה המחתרת המקומית קבוצת ילדים שתעלה לארץ כדי להבטיח שמשפחותיהם יעלו בעקבותיהם. אחותי פני בת 12 ואני בת 10 צורפנו לקבוצה. לא נפרדנו מאימי ומהאחים שלי ולא תיארתי שלא אראה אותם שוב לעולם. כמה ימים אחר כך אמי וחמשת אחיי ואחיותיי נספו באסון טביעתה של אגוז".
