"חיפשנו איזה משהו שיהיה משמעותי" חוזר יהודה ברוכי בשיחה עם הקול היהודי, עשרים שנה אחורה. "פגשנו כמה חברה מעפרה שסיפרו לנו על שכונה חדשה ליד עפרה שהם עלו לגור בה. לא רצינו לגור במקום גדול, הכרנו את עפרה ואמרנו 'אין סיכוי'. הזמינו אותנו לשבת והגענו למקום שאתה נוסע אליו רבע שעה בדרכי עפר שאף אחד לא סלל אותם אף פעם. הגענו, 2 כלבים מפחידים, ואיך שיצאנו מהאוטו החלטנו שזה המקום שלנו. אחרי מעט זמן הצטרפנו לרווקים שהיו כאן שנה קודם לכן".
"התאים לנו מאוד להיות שותפים להקמה. היה שלב מסוים שהיו כמה משפחות שרצו לעלות אתנו והתלבטו. הרגשנו שאם אנחנו נבוא זה יקרה, ואכן זה קרה".
לדבריו, ההתיישבות במקום לא הייתה קלה. "היו קשיים. היינו כאן המון זמן רק שלוש משפחות ורווקים ואיזה שני רכבים מקרטעים שבקושי עלו את העלייה. אבל הייתה אווירה של מחנה קיץ; סעודות שלישיות ביחד. לרווקים הייתה איזו קופה משותפת. הקושי היה המרחק מהישוב עפרה הקרוב. היה לוקח לי להגיע מהישיבה שעה וחצי ועוד שעה וחצי לעלות מעפרה לעמונה" הוא אומר בבדיחות. "היינו עושים שמירות, כל אחד פעם בשבוע. אם מישהו היה הולך למילואים אז שומרים שני לילות. הייתה הרגשה של חלוציות, שאנחנו עושים משהו משמעותי, שההתיישבות לא קופאת. שיש המשך למה שההורים שלנו וסבא וסבתא שלנו התחילו".
ברוכי מספר כי האווירה בישוב גם בשנים שאחר כך הייתה טובה. "הייתה תחושה טובה של ביחד. כולם באו לכאן להגשים את החלום של התיישבות אמיתית. כולם כאן אנשים מיוחדים. עם הגרעין הראשוני אנחנו בקשר מאוד טוב עד היום. לאט-לאט הצטרפו עוד משפחות. ככל שהיישוב גדל הקשרים השתנו, אבל עד היום יש כאן אווירה מיוחדת של ביחד. אנחנו מרגישים בבית בבתים של השכנים, ילדים בני שנתיים יכולים לרוץ כאן בין הקראוונים. יש כאן את כל גווני הציונות הדתית. כולם באו בשביל הערך המוסף וזה יוצר אווירה נעימה".
| "זכרון ממושך וחלומות של 19 שנים"
כשאני מבקש לשמוע על זיכרון מתוק, הוא עונה שמדובר בזיכרון ממושך. "זה לא זיכרון אחד, זה 19 שנים של זיכרון ארוך, של חלומות - לראות את הנכדים שלנו, לבנות את הבית שלנו. יש לי קלסר שלם של תכניות – 'נבנה את הבית ככה', 'נבנה בעץ', 'אולי נזוז הצידה קצת'. זה חלום אחד ארוך, יותר נכון מציאות. זה להרגיש שאתה גר בחלום. לא יכולתי לצפות למקום ולשכנים יותר טובים".
>הירשם עכשיו ותקבל את הכותרות החשובות למייל האישי!<
אחרי כל זה, השאלה המתבקשת היא מה התחושה בימים אלו, במאבק על החלומות. "התחושה היא מאוד מורכבת אצלי. אני מאמין בתהליך הגאולה. קיבלתי מאבותי שגם כאשר יש עננים ולא רואים את השמש, היא זורחת. השמש תמיד זורחת ונמצאת שם. אני מרגיש שזה עוול ואין סיבה בעולם שנזוז מכאן. יש מספיק דרכים ואם רוצים אפשר להסדיר את המקום הזה. מצד אחד הרגשנו שאנחנו ממשיכים את הדרך של יישובי חומה ומגדל, של ההתיישבות, של הקיבוצים, אך בעשרים שנה האחרונות קצת מפנים עורף למה שקרה כאן. מצד שני אנחנו מבינים שזה רצונו של הבורא. הגאולה לא נעצרה אפילו לא לרגע".
לסיום, ברוכי מוסיף ואומר, כי "אולי נדע בסוף את התמונה המלאה, אולי לא, אבל אנחנו שמחים שאנחנו חלק מהשרשת הגדולה הזאת".
