בעוד הממשלה מנסה להקים יישוב בדואי חדש בתל ערד, חבר המועצה האזורית אל קסום מזהיר את הבדואים ממעבר למקום כיוון שלטענתו מדובר באדמות של בני חמולת אבו רביע אליה הוא משתייך.
לאחרונה התקבלה החלטה בממשלה להקים חמישה יישובים חדשים בנגב, כשאחד מהם הוא יישוב בדואי חדש על אדמות מדינה בתל ערד, תוך ניסיון להעביר ליישוב זה את האוכלוסייה הבדואית המתגוררת בפזורה באופן בלתי חוקי.
אלא שעלי אבו רביע, חבר המועצה האזורית אל קסום וחבר בוועדת המעקב העליונה של ערבי ישראל, פירסם אזהרה לבדואים שיימנעו מלהצטרף אל היישוב החדש תוך שהוא מזכיר בדבריו כי אבותיו "הגנו על האדמות בדמם ובנפשם".
לדברי אבו רביע, האדמות שייכות לבני משפחתו, ובפוסט שהתפרסם ברשת הוא מספר כי מאבקם של בני שבטו על האדמות החל כבר לפני למעלה ממאה שנה בתקופת שלטון האימפריה העותמאנית, וקרבות עקובים מדם התחוללו במשך למעלה מ-10 שנים בין בני משפחת אבו רביע לבין בדואים מאיזור יטה שבדרום הר חברון.
בסיום הפוסט, אבו רביע קורא לאוכלוסיה הבדואית שלא להצטרף אל היישוב החדש, תוך שהוא טוען כי הרשות להסדרת הבדואים בנגב שמתייחסת לקרקע באיזור כאדמות מדינה מעוותת את המציאות.
בתנועת רגבים אומרים לקול היהודי כי המקרה בתל ערד הוא מבחן נוסף למשילות של המדינה, ולפי ניסיון העבר קשה להיות אופטימיים כי המדינה תאכוף את החוק על העבריינים הבדואים שמטילים אימה על הנגב.
לקבלת עדכונים מהקול היהודי בווצאפ >> | הירשמו לניוזלטר שלנו >> | הורד את האפליקציה של הקול היהודי >>
עמנואל לזר, רכז הדרום בתנועת רגבים מבקש להרחיב את היריעה לגבי הסיפור בתל ערד, ולהסביר על הליכי ההסדרה שהמדינה מנסה לקדם בנגב, ופעם אחר פעם נכשלת ביישומם.
"כדי להבין את הסיפור של תל ערד צריך להבין את הסיפור של הבדואים בארץ", אומר לזר. "מקום המדינה ועד שנת 1966 חיו הבדואים בנגב תחת שלטון צבאי באורח חיים נוודי כפי שחיו מאות שנים".
"משנה זו החליטה המדינה להתמודד עם התופעה באמצעות הסדרה מערבית, שלא ממש תואמת את חיי הבדואי, ואפשרה בין השנים 1966 - 1979 לכל בדואי שחפץ בכך, להגיש באופן פשוט וקל מסמך התובע בעלות על שטח, ויחד עם זאת הקימה 7 עיירות בתקווה שהבדואים יתיישבו בהן".
במסגרת זו אומר לזר "כ-3,200 בדואים תבעו בעלות על קרוב למיליון דונם, שטח עצום ובלתי נתפס, אך עד היום אף תביעה כזו לא הוכחה בבית המשפט. מאידך, בדואים רבים לא עשו זאת אך עדיין טוענים לבעלות על שטחים בנגב, טענה שמדינת ישראל לא מכירה בה בכלל ומתייחסת לקרקע כאדמות מדינה לכל דבר".
"כך עוברות השנים, כאשר המדינה ממשיכה להקים יישובים לבדואים והבדואים מסרבים להתגורר בהן, ומתקבעים עוד ועוד בפזורה בלתי חוקית, ומשתלטים על שטחים באופן לא חוקי".
"במקרה של תל ערד", טוען לזר כי "היוזמה של המדינה מבורכת - הקמת יישוב שאינו על קרקע שיש עליה תביעת בעלות במטרה להסדיר פזורה, אך הנה, אף על פי כן מופיע בדואי שטוען לבעלות על הקרקע ומאיים על הצלחת המהלך".
"כאן היכולת של המדינה למשילות עומדת למבחן, האם תדע לשמור על משאב הקרקע היקר? האם תדע לאכוף את החוק על עבריינים שמשתלטים עליה ומטילים אימה על הנגב?" לזר מסיים בנימה פסימית ואומר כי "נקווה הפעם לראות תוצאות טובות, אך לפי נסיון העבר, אנו לא ממש אופטימיים."
