נקיונות הפסח והאובססיביות העוטפת כל חלקה טובה, בסופו של דבר מביאים להתגברות המצרים הפרטי והחמץ מתחיל לצוץ ולהופיע.
"זה לא סתם כל השיגעון הזה" ( אומר לי החלק ה'מצתי' שבליבי).
ובכל שנה אני מוצא את עצמי מקטר על השיגעון הזה (מצד החלק ה'חמצי' שבליבי), שלא פוסח על שום חריץ, פאנל ובלטה בבית, ומוצא את עצמי נשטף בגלי הנקיון המערים ערימות של כל מה כבר מיותר בחיי.
היצירה הנובעת מנבכי הנפש מגיעה מקול פנימי, הדורש את מקומו הפרטי והכללי ועד שלא מוצא את מקומו; מסרב הוא לקבל כל תחליף.
בכל שיחרור של יצירה אל האור, ישנו קול שאומר "טוב לי כאן בחושך המוכר, יש לי פחד משינוי במעמדי, מי אמר שיש בכלל קהל שיאהב או יעריך את העשייה שלי?".
וקול אחר חזק יותר ממנו, מקשיב, מכיל, ומעודד את אותו הקול שמעדיף להישאר במצרים המוכרים, ולאט לאט אך בתוקף, מקדם את תהליך היציאה אל האור מתוך ודאות שיש לה מקום בעולם.
החוויה של היציאה אל האור דומה במהותה ללידה, כאשר מיד נוצרת מערכת יחסים של היוצר עם יצירתו ושל היצירה עם יוצרה אשר מאוד מזכירה מערכת יחסים של אב ובן.
אמר לי פעם איש חכם שכל מה שאדם צריך בעולם הזה, שמישהו יאמין בו וביכולותיו. לפני שנים רבות אבי ז"ל האמין שאוכל לעשות משהו ראוי עם קלטת הפיוטים העתיקה, שבה מוקלטים אבותיי על - פי לחן יהודי תוניס.
האמונה הזו פעלה בי והובילה את חיי שנים רבות לאחר פטירתו.
באלבום מתוניסיה לירושלים שזה עתה זכה וראה את האור, היתה לי עזרה מיוחדת שתרמה לשיחרורו אל החירות, והיא האמונה של אבי ז"ל שלאלבום הזה ראוי שיהיה מקום.
מה גדול ועצום הוא כוח האמונה של אב בבנו כמאמר הכתוב "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"(הפטרת שבת הגדול מלאכי ג'). אין השבת לב כי אם מתן אמון וביטחון מלא של האב בבנו, דבר שמביא בסופו של דבר לבניין אמונתו ובטחונו של הבן באביו ובעצמו.
חשוב לציין שתהליך היצירה היה מלא בתפילות, במחשבות, התבוננות, אין ספור גירסאות ותיקונים, אולם בכדי להוציא את היצירה אל האור היתה דרושה ודאות ואמונה בהכרחיותה, נחיצותה וחד פעמיותה.
ואכן בהרבה סייעתא דשמייא האלבום הושלם ויצא אל האור. שמעתי שפיוטים ממנו מושרים בשולחנות השבת בכמה משפחות ירושלמיות ו"לא תוניסאיות" מבית. מבחינתי, האלבום כבר הגיע ליעדו, יצא מתוניסיה והגיע עד לירושלים ת.ו.ב.ב.א.
