אחדות מורכבת

מדוע אנחנו נאחזים בכל כוחותינו בפילוגים וקרעים ? מדוע נראה לנו שהאחדות רחוקה היום מאי פעם?

כדי להבין זאת, נצטרך לחזור הרבה שנים אחורה, למגדל בבל, ולגלות שבעצם - לא צריך ללכת לשום מקום, הוא ממש כאן.

הרעיון מתחיל מאוד פשוט - במקום להתפזר כמו כל רועי הצאן, ולהתחלק לשבטים (שוודאי יסתכסכו אחד עם השני בעתיד), נתאחד כולנו יחדיו סביב מקום אחד. כולנו דוברי שפה אחת, והרעיון המשותף יוצר אחדות מושלמת. או שלא? המדרש מספר לנו אחרת: "אם נפל אדם ומת לא שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבנה אחת היו יושבין ובוכין" - היינו שה"רעיון" שהמציאו על מנת ליצור אחדות, גבר על החשיבות של האנשים והפרט. איך זה קרה? 

באמת לנימרוד, המנהיג, היה עומק גדול בתכנית שלו. הוא ידע שהקב"ה ברא ומנהיג את העולם, ושהיכן שישנה אחדות ישנו השפע מאת ה', כך הוא יתברך רצה כשברא את העולם. נמרוד הבין שהדרך "הרגילה" להשיג שפע עוברת דרך עבודה קשה: דרושה מוסריות ודרך ארץ, יראת שמיים ושפלות אחד כלפי השני וכלפי ה'. אולם הוא רצה שאנשים יוכלו ללכת בשרירות ליבם ולעשות ככל העולה על רוחם, ללא שיצטרכו לשאת בתוצאות. כי הרי היכן שישנה אחדות - יש שפע, ללא קשר למעשים.

אמנם, סופה של אחדות מזויפת זו - שבירה. "הבה נרדה ונבלה שם שפתם". ניתן להסביר שהקב"ה היה צריך להתערב מאחר ולפי ה"חוקים" שהוא טבע בעולם באמת מיע להם שפע, ומאחר והם השתמשו באחדות כדי לחטוא היה צורך להתערב ולשנות את החוקים. אך ניתן גם להסביר* שהשבירה באה כתוצאה ישירה וטבעית של מגדל בבל: 

הניסיון להגיע לאחדות באמצעות המצאת רעיון (המגדל) והפיכת האנשים לחסרי ערך ולמשועבדים ביחס אליו, ובלאו הכי גם לטשטש את הייחודיות והנצרכות של כל אדם בפני עצמו, היה מיועד מלכתחילה להתפרק. שימוש לרעה באחדות הנעלית, יוצרת באופן טבעי את הצורך כל הזמן לכופף את האנשים לרעיון, המחליף את הקב"ה ואת הביטול כלפיו. וכך יוצא בסופו של דבר שבירה, שכן כל אחד בשלב כלשהו ירגיש חנוק, פגוע, וחסר חיים. ואז ימשוך לצד שלו, והשני לשלו וכו' עד ש"ויפץ ה' אותם משם". כי רעיון מומצא לא נותן שום יכולת לכל אחד לבטא את עצמו באמת, אלא רק להימחץ על ידי זרועות התמנון של העיר והמגדל. 

אם כן, אמרנו שגם כיום יש כזה.

כמו שהיה בכל הדורות נמרוד, גם כיום ישנו כזה, וכמו כל הגלות האחרונה (גלות ישראל בידי ישראל כמסורת ממורנו הבעל שם טוב) - זה בתוכנו ממש. בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, וגם במצב של הכלל בארץ ישראל, ישנו נמרוד שרוצה לבטל את הנוכחות של ה', ולשכנע אותנו להתכופף לרעיון מסוים שיהפוך את כולנו למאוחדים - כביכול- ו"להסתדר" בלי הקשר עם ה'. ניתן לזהות זאת בהרבה תהליכים שקרו כאן ארץ בעשרות השנים האחרונות. ולעניות דעתי כיום אנו עדים לסופו של התהליך, השבירה והקרע. אך אין לפחד מהשלב הזה, כיוון שהשבירה (ויהי רצון שתהיה בחסד ורחמים וללא אלימות ושנאה) היא הכרחית על מנת להגיע לתכלית: ההתכללות. 

דווקא לאחר שכל אחד גילה שיש לו ייחודיות ומיוחדות משלו, דווקא אז ניתן לחזור בתשובה, ולגלות שהקב"ה - "מלא כל הארץ כבודו". 

רק כך ניתן לאהוב כל אחד באמת, ולא רק לנסות להפוך את הזולת להיות כמוך. כשאנו מתבוננים באחר בתור חלק א-לוק ממעל, שבאמת הוא שייך לקב"ה בדיוק כמוני, ואף על פי כן הוא חושב אחרת ממני - אז אין לי שום ניסיון לצמצם את הייחודיות שלו. להפך, אני מגלה שיש בו נקודות אור שהם גם חלק ממני, וכן גם הוא מזהה בי גוון מיוחד ששייך גם לו. זוהי התכללות, היכולת לראות איך כולם כלולים בשכינה, בה', ולכן לכל אחד תפקיד ואור מיוחד ומקום מיוחד - "אין לך אדם שאין לו שעה" - וזה לא מפריע כלל לאחדות. דווקא כך מתבררת האחדות האמיתית, כיצד כל אחד שונה ומיוחד בפני עצמו, ועדיין כולם מחוברים באותו קשר א-לוקי בלתי ניתן לשינוי כלל - "כאיש אחד בלב אחד"- "יחד שבטי ישראל". גם ברמת הכלל, עלינו לחפש הנהגה, ובעיקר מנהיג, שהוא עצמו בטל לה' לחלוטין ולכן הוא גורם לכל אחד להתכלל עם השני ולחפש באחר את נקודות האור שבו. מנהיג כזה הוא אב הטיפוס של מלך ישראל אמיתי, מנהיג שכל אחד יכול להזדהות איתו ולהרגיש שייכות אליו, וזאת דווקא משום שהוא בטל לה'. כמו שנאמר על בקשת משה רבנו שיהיה המנהיג "איש אשר רוח בו", ופירש רש"י "שיוכל להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".

זוהי התנוצצות אורו של אברהם אבינו דווקא לאחר השבירה של מגדל בבל. אברהם אבינו שממנו בסופו של דבר יצאו השבטים, שהם עם ישראל המאוחד סביב בית המקדש - השכינה הכוללת את כולם. זוהי אחדות אמיתית. היא נראית מורכבת, ודורשת עבודה והרבה שפלות, אך בה באמת תשרה השכינה.

וכעת כל מה שנותר עלינו לעשות הוא להתקדם ביחד, לאחדות "מורכבת" ואמיתית שתבטא את אחדותו הפשוטה של ה' יתברך - בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

* הסבר זה שמעתי מאחד מראשי הישיבה הרב יוסף אליצור שליט"א בעקבות שיחה על מגדל בבל.