הבעיה היא לא הערבים אלא המנהיגות שלנו

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים... יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.

כל לב יהודי נקרע למשמע בשורת האיוב על עוד יהודי שנרצח בארץ ישראל, במדינת היהודים.

הכתובת הייתה על הקיר. ניסיונות לרצוח שנכשלו ברגע האחרון, מעצרי חוליות דקה לפני שביצעו את זממם. הסתה מתמשכת ובלתי פוסקת בקרב האוכלוסיה הערבית הרצחנית – כל אלו ועוד לא מנעו מחברי מערכת הביטחון לשתוק, להכיל ולאפשר במסירות נפש ממש את המשך שגרת החיים של הרוצחים, שחלילה לא תיפסק.

הבעיה, כולנו יודעים, היא לא הרוצחים הערבים השפלים, אלא המנהיגות שלנו. מנהיגות שלא עושה דיה כדי שלא תיפול שערה משערות שום יהודי ארצה, שחיי יהודים נהיו קלים בעיניה עד כדי הפקרות מוחלטת. הלב שותת דם בידעו ש(חס וחלילה!) זה לא הסוף, שאם המדיניות המופקרת הזו תימשך, אם חיי יהודים ימשיכו להיות קלים בעיני האחראים על בטחון עמנו, הרי ששום דבר לא ישתנה.

כמי שמופקדים על ביטחוננו ושלומנו, היו אמורים חברי הממשלה הנוכחית להתמקד במשימה אחת – ביעור הרוצחים מן הארץ, רדיפה עד חורמה אחרי כל מי שתומך – ולו בדיבור בלבד – במרצחים.

אם הציניות והעסקנות לא הייתה אוכלת כל חלקה טובה בהנהגה הציבורית של עם ישראל, במקום סיסמאות המופרחות אך ורק בשביל קולות הבוחרים, היינו רואים מעשים בשטח – מעשים הנובעים מהבדלה ברורה בין דם לדם, בין אוהב לאויב, בין אחים לשונאים.

'יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם' – הכסא והכבוד יותר חשובים מזעקות היתומים, לא מזיז להם יתומים ואלמנות, העיקר שהשקט והסדר ישמרו, העיקר שנצליח להעביר עוד כמה ימים בממשלה המסואבת הזו.

אז במקום באמת להשקיע בביטחוננו – מבטיחים לנו עוד כמה ישובים, עוד כמה בתים, עוד זריקת הרגעה, עוד קצת סמים, שחלילה אף אחד לא יתעורר ויצעק על המלך שהוא ערום. לועגים לרש, מבזים את המת. הרי כולנו יודעים שאם לא נייצר הרתעה בשטח, אם לא נבער את הרוצחים מקרבנו, דמנו ימשיך להישפך.

ועסקני ההתיישבות? הם מצידם משתפים פעולה עם כל זה. אולי לא יפה לומר זאת בקול, אבל נדמה כאילו כל יהודי שנרצח פה משרת את מטרות ההתיישבות – עוד אישור, עוד הסדרה, עוד שורת בתים ועוד תשתית חשמל. כל ילד שצועק על העוול מושתק על ידם, שמא חלילה הוא יעלה את חמת הפריץ והוא לא יאפשר לנו להמשיך לבנות.

*****

מהו תפקידנו בתוך כל ההפקרות?

בראש ובראשונה אסור לנו לשתף פעולה עם ההפקרות הזו. אנחנו צריכים לצאת לרחובות ולדרוש ביטחון, לדרוש פעולות תגמול אמיתיות לשפיכת דם יהודי. הציבור חם, כולם רוצים לפעול, וצריך לא להיסחף עם סחף האינטרסים המעקרים את הרצון הפשוט לחיות. ברגע שבמערכת הביטחון יבינו שהציבור החי ביהודה ושומרון (ואחיהם בשאר חלקי הארץ) לא משלים עם האדישות, הם גם יתעשתו ויחליטו לפעול. לפחות קצת.

אבל עוד יותר מזה, כל הפעולות בשטח וכל מה שנעשה, חייב להיות מכוון למטרה העיקרית – שאנו רוצים הנהגה אחרת לעם ישראל. אנו צריכים להפנות את עיקר המאמצים והמרץ להעמיד לנו הנהגה ראויה לשמה. לבחור שמי שמנהיג אותנו לא יהיו רודפי הכבוד והשררה, אלא אנשים שאכפתיים מטובת עם ישראל יותר מאשר טובתם האישית.

היו שהגיעו למסקנה הזו מזמן, והקימו לשם כך תנועה המשמשת כמודל להנהגה הרצויה – תנועת 'דרך-חיים' – בה יושבים, משרטטים את החזון, ובונים את מוסדות המדינה המתוקנת, בה הלב היהודי החם לא יהיה מעוקר ע"י מוסר גוים מעוות, אלא מקבל מענה בצורה של התארגנות מסודרת. ביד כל אחד ואחד מאתנו להצטרף, לתמוך ולפעול בכיוון, ואם באמת נרצה, זה לא ישאר בגדר חלום רחוק.