בחודש כסלו אנו חוגגים שני חגים, חג הגאולה י"ט כסלו וחג החנוכה, שני אירועים גדולים של ניסים ונפלאות והתגלות ההשגחה האלוקית בעולם. כבכל חג – חגים אלו נועדו להחיות לדורות את האירועים שקדמו להם, וללמד אותנו הדרכה וחיזוק בעבודת ה' בהתאם לתוכן האירועים ותוכן החגים.
חג החנוכה נקבע לזכר ניצחון החשמונאים על מלכות יוון הרשעה שרצתה להשכיח מבני ישראל את תורת ה' ולהעבירם מחוקי רצונו. כשגברו החשמונאים על היוונים והקב"ה מסר את הרשעים הרבים והחזקים, ביד הצדיקים, המעטים והחלשים, נכנסו החשמונאים לבית המקדש, טיהרו אותו ומצאו פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול והדליקו נרות במנורת המקדש. לזכר פך השמן הטהור שהיה אמור להספיק ליום אחד ודלק שמונה ימים, נקבעו שמונת ימי חנוכה שבהם על כל אחד להדליק נר חנוכה משתשקע החמה על פתח ביתו מבחוץ.
חג הגאולה י"ט כסלו נקבע לזכר שחרור וגאולת אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן (בעל ה"תניא" ו"השולחן-ערוך" ומייסד חסידות חב"ד) ממאסרו. למעשה, היה זה ניצחון תורת החסידות על הקמים עליה. השחרור מן המאסר שימש ביטוי לפסק-דין של בית-דין של מעלה בדבר הצורך בגילוי אור החסידות, כפי שלימד וגילה אדמו"ר הזקן באמצעות שיטת חב"ד – דהיינו, שכל אחד ואחת מבני ישראל יהיו מסוגלים להבין בשכלם את פנימיות התורה. ואכן מאז י"ט כסלו החלה הפצת מעיינות החסידות חוצה, בהתפשטות נרחבת ובאופן של הבנה והשגה, כהבטחה הידועה של המשיח לבעש"ט שהתגלות המשיח תהיה "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".
בהקשר לכך המשיל אדמו"ר הזקן את משלו המפורסם: בנו יחידו של מלך חלה במחלה מסוכנת וכל התרופות לא הועילו לו. התברר שישנה אפשרות אחת ויחידה של ניסיון לריפוי אשר אולי עשוי להציל את חיי בן המלך. האפשרות היא שיהלום נדיר ויחיד במינו, בעל סגולות מרפא, המצוי בכתר המלך והוא נזר הכתר ותפארתו, גאוות הממלכה כולה, יוכל אולי להביא רפואה אם יכתשו אותו עד דק והתמיסה של פתיתי היהלום עשויה אולי לשמש תרופה למחלת בן המלך.
המלך ציווה, לפרק את הכתר ולרסק את היהלום המיוחד במינו על מנת ליצור ממנו את התמיסה. אלא שהתברר בינתיים כי בן המלך אינו מסוגל לשתות את התמיסה, ויש לשפוך אותה לתוך פיו, ולמרות שחלק גדול מן התמיסה ודאי יישפך החוצה, הכל מתוך תקוה קלושה שכמה טיפות יכנסו לתוך פיו ויביאו את התרופה המיוחלת.
אף כאן – הסביר אדמו"ר הזקן – מוטב שפנימיות התורה, פנינת הכתר האלוקי, תישפך בראש חוצות, ובלבד שטיפות ממנה יחדרו לפנימיותו של עם ישראל - "בן המלך", השרוי במחלה רוחנית וזקוק לשם ריפויו לתרופה יקרה ונדירה זו. י"ט כסלו הוא, אפוא, חג גאולת החסידות, פנימיות התורה, חג גאולת עם ישראל.
התוכן הפנימי המשותף לשני החגים האלה הוא שדווקא בדור ירוד מבחינה רוחנית, כששורר חושך רוחני בעולם, או אז מתגלה אור גדול, נעלה יותר מבעבר, וזה בא בכוחה של מסירות נפש.
בחנוכה התגלה אור עליון יותר, שהתבטא בכך שבעוד שלפני כן דלקה המנורה רק בבית המקדש פנימה, הרי מאז נוספה המצווה החביבה של הדלקת נרות בכל בית מישראל על פתח ביתו מבחוץ.
בי"ט כסלו התגלתה פנימיות התורה לרבים בצורה מובנת והוחל בלימודה בפומבי ובהפצת מעינותיה חוצה. מאז ניתנה האפשרות והזכות לכל אחד ואחת לגשת אל פנימיות התורה ולהבינה.
אנו מוצאים צד שווה גם בשלוש המלים המבטאות את תוכנו של חג הגאולה ותכליתו:
”יפוצו מעיינותיך חוצה". המושג "מעיינות" מבטא מקוריות התוכן, לאמור: אמנם צריכים הדברים להגיע חוצה באופן של הפצה והתפשטות, אך הם צריכים להיות קשורים ונאמנים למקורם, כאותו מעיין הנשמר בטהרתו ושלמותו, זך ונקי. פנימיות התורה המופצת בראש כל חוצות צריכה להיות קשורה למעיין שלה, שלימה זכה וטהורה.
אותן שלש נקודות: 1. מקוריות ("מעיינותיך") 2. הפצה והתפשטות. 3. על פני חוצות, - מתבטאות גם במצוות הדלקת נר חנוכה. פך השמן הנשמר במקוריותו וטהרתו (כמו המעיין), "חתום בחותמו של כהן גדול", צריך להוות מקור להדלקת אור "על פתח ביתו מבחוץ", כלומר – להאיר את החוץ ואת החושך הרוחני, וזאת באופן של מוסיף והולך" – הפצה והתפשטות.
הלקח והמסקנה למעשה: עלינו להפיץ את אור התורה הן את אור הנגלה והן את אור הפנימיות, גם במצב של "משתשקע החמה", כשחושך שורר בחוץ, וההפצה צריכה להיות "על פתח ביתו מבחוץ", ובאופן של "מוסיף והולך". תנאי אחד בדבר: אור זה צריך לצאת מ"פך שמן" זך וטהור, תוך קשר והתחברות אל המקור. אלה הם מעיינות החסידות, פנימיות התורה.
