בעוד מספר ימים יחול יום ירושלים, בו נציין 55 שנים לשחרור מקום מקדשנו, מקום השראת השכינה והמקום אליו היו עינינו נשואות במשך קרוב לאלפיים שנה, ויכולנו רק לחלום עליו. מלבד זאת, נציין אף את ההצלה המופלאה ממוות לחיים, כידוע לכל מי שמכיר מעט את קורות העתים. המבוגרים שבינינו יכולים אף לספר מחוויה אישית את התחושה הנוראה שלוותה את הישוב באותם ימים שלפני המלחמה, כאשר רק מעט יותר מעשרים שנה אחר שואת יהודי אירופה, היה חשש כבד שאף שארית הפליטה תכחד, והאויב הערבי האכזר והפראי אף לא נסה להסתיר את כוונתו לעשות כן, אלא שתחת תאי הגזים של הגרמנים ה'נאורים', הועידו לנו בני-בריתם הישמעאלים סכינים וגרזנים כמיטב המסורת שלהם. והנה, כאילו בהבזק של רגע – הכל התהפך! לא רק שלא עלה זממם בידם, אלא זכינו להשמיד את צבאות האויב, ובראש ובראשונה את חיל האויר המצרי, הנסנו אותם אחורנית, וכבשנו מרחבים עצומים בארצנו הקדושה, את אותם חלקים שלא הצלחנו לכבוש במלחמת העצמאות, ובראש ובראשונה – מקום מקדשנו, מחמד עינינו. לא לחינם התבטא אז המשגיח מפוניבז', מגדולי בעלי האמונה שבדור, הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, ואמר שהנסים שראינו אינם נופלים מקריעת ים סוף! הייתה זו תחושה מרוממת ומופלאה, לראות את השגחת ה' במו עינינו, למשש את האמונה בחוש, לומר בלב מלא ערגה – אילו פינו מלא שירה כים... אין אנחנו מספיקים...".
באותם ימים הייתה תחושה אמיתית של רוממות בקרב הציבור, וביחוד בקרב ציבור יראי ה', היודעים להודות למי שההודאה שלו. אולם במשך השנים, קרתה לנו, הציבור החרדי, תאונה מצערת, ואת תוצאותיה אנו רואים באחד החטאים שחז"ל הפליגו בחומרתם, והוא חוסר הכרת הטוב, ובצורתו החמורה ביותר – חוסר הכרת הטוב כלפי שמיא. מרוב שרצינו, ובצדק, להבדל מהתרבות החילונית השלטת, שכחנו שאת הנסים עשה לנו הקב"ה, ואם הוא בחר באישים חילונים כדי להלביש את אותם נסים בדרכי הטבע – על-כך אנו אומרים בכל בוקר בתפילה - "ומי יאמר לך מה תעשה". וכך נוצר מצב אבסורדי, שאם אדם חרדי יקלע למארב של מחבלים ויהיה כפסע בינו ובין המוות, ופתאום יגיח ג'יפ צה"לי ויציל אותו – הוא יברך הגומל ויעשה סעודה הודאה גדולה, וירבה לספר בשבח אותו הנס. אבל כשעם ישראל כולו היה בסכנת כליה, ולא רק שנצלנו, אלא שזכינו לאותם הישגים מפוארים, וקבלנו את מקום מקדשנו במתנה מה' – שם מידת ה'פרומקייט' נמדדת במדת ההתעלמות מהנס! ואין לך כפיות טובה גדולה מזו!
הגיע הזמן, לדעת להתבונן בהסתכלות בוגרת ומושכלת על המציאות. הגיע הזמן, לדעת להבחין בכל תחום, להבדיל בין נושאים שונים. הגיע הזמן להבין, שגם אם אנו מצויים במלחמת חורמה כנגד נסיונות הממשלה לשנות את אורחות חיינו ולפגוע בכל הקדוש והיקר, דבר אין לכך עם העובדה, שה' הביאנו לארצו בנסים גלויים, הצילנו מיד האויב הערבי האכזרי והשיב לנו את נחלת אבותינו ואת מקום מקדשנו, ועל-כך אנו חייבים להודות לו בפה מלא!
גם אם ניתן לטעון, שבה' באייר קמה מדינה חילונית, ויש ביום הזה רע שמעורב בטוב של קץ שלטון הבריטים והקמת שלטון יהודי בארץ-ישראל, וגם אם קשה לאנשים מסוימים בציבור שלנו לשמוח ביום העצמאות בשל האבחנה השלילית על-אף גודל הנסים - איזה תירוץ ישנו בשביל לא לחגוג את יום ירושלים? יום שכולו הודאה לה' על ההצלה המופלאה ועל התשועה האדירה! וידוע, כי רבים מגדולי ישראל אכן חגגו את אותו היום, והגאון האדיר רבי חיים שמואלביץ' זצ"ל, ראש ישיבת מיר, ענק התורה והיראה, היה עורך סעודה מיוחדת באותו היום, וכן עשו רבים וטובים, אלא שבעלי השקפה מסוימת דאגו להשתיק את הענין ולגמד אותו, וכך בנו להם עולם משלהם, שבהם הצדיק המושלם הוא זה שכופר בטובתו של מקום, ואילו זה שמודה לה' על רוב טובו וחסדו נחשב לאחד ש'מקרר את האמבטיה', לחצי-מזרוח'ניק.
אבל האמת תורה דרכה, וכל מי שבאמת חרד לכבוד ה' בעולם יודע שכשם שמצוה להלחם בכל הרע שיש כאן, כך מצוה להודות על כל הטוב שה' הרעיף עלינו למרות, לא בגלל, השלטון החילוני. אגודת 'קדושת ציון' עורכת את הועידה השנתית שלה במיוחד בימים אלו, ביום חמישי הקרוב, אל תוך ליל שישי – לילו של היום בו פרצה מלחמת ששת הימים והתרחש אותו נס אדיר, אותה תשועה גדולה של חיסול חיל האויר המצרי, מה שפתח את הדרך לשאר התשועות, ובראש ובראשונה לשחרור מקום המקדש. נתכנס יחדיו ביום חמישי הקרוב באולם 'שירת ירושלים' בשעה 19:00 אחרי מנחה, נודה לה' על נסיו הגדולים, נתעודד יחדיו ונטכס עצה כיצד להשלים את הגאולה, כיצד להפוך את מדינת ישראל למדינה יהודית באמת, כשמקדש ה' במרכזה, והארץ כולה ירושה בידינו. נשמע את ברכתו של מרן הראשל"צ הגרש"מ עמאר רבה של ירושלים ואת שאר דברי התורה הנפלאים, ונמחיש קבל עם ועולם, כי גם בקרב הציבור החרדי מודים לה' על הנסים הגדולים, שחלילה לא נחשב לכפויי טובה כלפי בוראנו.
