והנה זה מתחיל שוב. הריטואל הקבוע של תדהמה, זעזוע, גינוי, הוקעה, הבהרה וחוזר חלילה. ראש עיריית כפר-קאסם השתתף בהלוויתו של המחבל, אשר ניסה לדרוס למוות כמה שיותר חיילים. כולם מגנים, כולם מזועזעים, איך הוא יכול לעשות לנו את זה? הוא הרי מקבל משכורת ממדינת ישראל, משמש בתפקיד הנכבד של ראש עיר, אז למה הוא כל-כך כפוי טובה? הזעזוע חוצה את המפלגות, אבל אף אחד לא באמת מבין מה קורה.
גם אני מזועזע. אבל אינני מזועזע מראש עיריית כפר קאסם. אני מזועזע מהמזועזעים. אני מזועזע מכך שבמשך מאה השנים האחרונות, כל בר-דעת שעיניו בראשו מבין את האמת הפשוטה, ולפיה ערביי ישראל אינם חלק ואינם רוצים להיות חלק ממדינת ישראל, אך הפוליטיקאים השונים מימין ומשמאל ממשיכים למכור לציבור את אשליית הדו-קיום בחשבם, שאם רק ירצו את האויב ויתנו לו תשתיות, תקציבים והטבות שלא יכלו לחלום עליהם באף אחת ממדינות ערב – יבואו על סיפוקם, וירגישו 'חלק' מהמדינה.
זה לא יקרה. זה לא יקרה, משום שהמדינה היהודית, בעצם הגדרתה ככזאת – היא גוף זר מבחינת האויב הערבי, וכל עוד היא מוגדרת כמדינה יהודית – הערבים ירצו למחוק אותה מעל המפה. ואני מבין אותם! גם אני לא הייתי רוצה לחיות במדינה ערבית, מוסלמית או נוצרית.
ואחר כל נסיונות הנפל 'לשלב' את האוכלוסיה הערבית בישראל ולזרות חול בעיני כולם, תוך התעלמות מהעובדה היסודית, ולפיה מדינת ישראל אינה מדינתם ואינה יכולה להיות מדינתם – נותרו בידינו שתי אפשרויות בלבד לפתרון הבעיה.
אפשרות אחת, הזוכה לתמיכת חלקים בשמאל האידיאולוגי, היא ביטול אופיה היהודי של מדינת ישראל והפיכתה למעשה למדינת כל אזרחיה. הקרן לישראל חדשה, האיחוד האירופי ושאר שונאי ישראל שעל-פני הגלובוס פועלים במשנה מרץ למען האג'נדה הזאת. מדובר בפתרון דמוקרטי להפליא, אך משמעותו המעשית היא קץ המפעל הציוני.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
האפשרות השניה – גרוש האויב הערבי מארצנו. מדובר בפתרון יהודי, הלכתי ומוסרי, אשר השפויים שבאומות העולם נקטו ביחס למיעוטים הגרמניים שהיוו גיס חמישי בפולין, בהונגריה ובצ'כוסלובקיה. אחר שאומות אלו לקקו את פצעיהן ממלחמת העולם השניה, ואחר שראו כיצד אותם מיעוטים הזמינו את היטלר וסייעו לו לכבוש את מדינתם, החליטו שהחוויה הזו הייתה יותר מדי עבורם, ופקדו על האוכלוסיה הגרמנית להתפנות מארצותיהם. 12 מליון גרמנים נעקרו מבתים, בהם שהו במשך מאות שנים, הרבה יותר מהזמן ששוהים כאן אלו המכנים את עצמם 'פלשתינים'.
אפשר, כמובן, להמשיך לטמון את הראש בחול ולהשאיר את המצב כפי שהוא כיום. זהו הפתרון הקל. לא מכירים בבעיה, וממילא לא מתמודדים אתה. כפי שהילד מעדיף את הסוכריה על מקל על-פני המקדחה של רופא השיניים, כך מעדיף השלטון הישראלי את אשליית הדו-קיום על-פני ההתמודדות עם המציאות והצורך לעמוד על צדקת דרכנו ולהתעמת עם העולם תוך בטחון בה'. וכמו שאותו ילד ימשיך לצבור חורים בשיניו וכאבים, אשר בסופו של דבר יכריחו אותו לחזור לכסא הטיפולים, כך תספוג ישראל פיגועים, היא תגלה שהאוכלוסיה הערבית כולה – הנהנית מתקציבי ענק על חשבוננו – איננה אלא אוכלוסיה עוינת הצמאה לדמנו, ובסוף היא תבין, שאם אין רצוננו לאבד את המדינה היהודית – נצטרך בעל כרחנו לערוך את הניתוח, ולהוציא מתוכנו את אותו סרטן, המכרסם בגופנו.
אילו היו פקחים, היו חוסכים דם רב. היו פחות אלמנות ויתומים, פחות נכים ופצועים, פחות הרס של המדינה. אבל אשליית הדו-קיום כנראה מדי מתוקה, והכאב עדיין לא חלחל לחלונות הגבוהים שקובעים את המדיניות, וכל עוד לא כואב להם מספיק – אנחנו נמשיך לסבול, עד שהניתוח ההכרחי יכפה עלינו בלית בררה. נתפלל לבורא עולם, שירחם על עמו, ויצילנו מהילדותיות שמביאה עלינו אסונות!
מילה בסלע 1 ג' טבת תשפ"ג 08:08 שניאור