בעיית הזהות של מדינת ישראל התחילה עוד לפני קום המדינה, אחד העם כבר ביקר את הרצל על כך שהיחוד היהודי היחיד של "מדינת היהודים" הוא שהיא נאורה ומסבירת פנים לגויים הגרים בה. אולם, עד השנים האחרונות גם אם היו מחלוקות ואתגרים באשר למהות ולערכים שצריכה לשאת מדינת ישראל, הייתה תמימות דעים כמעט כי המדינה יהודית לכל הפחות בכך שהיא שייכת ליהודים ומונהגת על ידי יהודים למען יהודים. גם המשולש הזה – בעלות, שליטה, הגנה על יהודים, ידע לא מעט עליות ומורדות אבל נשאר בסך הכל בסיס איתן לזהות היהודית של המדינה.
אוסלו פגע בבעלות של היהודים על הארץ והמדינה, ההתנתקות פגעה אנושות במטרת המדינה – שמירה על יהודים, זכויות הקנין החרות והחיים של יהודים בארצם הפכו לשנינה. נשארנו רק עם צלע אחד של המשולש, ההנהגה נותרה יהודית. השליטה במדינה נשארה בידי יהודים לפחות עד לפני שנה.
הסכר הזה של שלטון היהודים במדינת ישראל נסדק על ידי גנץ ולפיד לפני שנתיים, נפרץ על ידי נתניהו שפלרטט עם עבאס בזמן שחבריו פורעים ביהודים, ונהרס כליל על ידי בנט. הפלת הממשלה הרעה הזו לא תחזיר את המצב לקדמותו, שונאי ישראל ימשיכו להיות מחוזרים על ידי הימין והשמאל כאחד, ואנחנו נמשיך לאבד את הנהגת המדינה לאויב הערבי חלילה אם לא נתעשת. איני יודע אם הנכד של עבאס יהיה רמטכ"ל או הנינה של זועבי תהיה ראש ממשלה, אבל ברור שזה הכיוון , ב"הארץ " חזון ההנהגה הערבית לישראל הוא כבר לא שאלה של האם אלא רק של איך מי ומתי. זה לא יקרה מחר, אבל הנסיעה המדממת אל התהום הולכת וצוברת תאוצה ועלינו לעשות כל מאמץ כדי לשנות את המסלול בעזרת ה'.
ישראל היא לא אמריקה, ואפילו לא מצריים - שבה הצבא ביצע הפיכת נגד לשלטון האיסלאמי הדמוקרטי. הנהגה ערבית למדינת ישראל משמעותה גלות שלישית ושואה שנייה. נצח ישראל לא ישקר, ומקובלנו שחורבן שלישי לא יהיה, אבל המשמעות האמונית של ההבטחה הזו היא שעלינו לדעת שה' נותן לנו את התבונה והכח להתמודד עם הסכנות והאתגרים, ולא שעלינו לטמון את הראש בחול כבת יענה.
לתנועת ההרס של ישראל יש גם תנועת נגד, החותרת לחזק את זהותה היהודית של המדינה. אחת ההצלחות שלה הייתה חקיקת חוק הלאום. מאז שנחקק חוק זה לא חדלו שונאי ישראל ומשרתיהם בדעת ובחוסר דעת מדיבורים על שינוי החוק או ביטולו. גם אני סבור שצריך לשנות אותו, לא לגרוע ממנו אלא להוסיף אליו סעיף הקובע כי השלטון במדינה והנהגתה ישמרו בידי יהודים.
סבא של אשתי עו"ד ד"ר יהודה כהן ז"ל, שהיום חל יום השנה השני לפטירתו, היה משפטן ומשכיל שניתן לתייג כשמאלני, לא בדיוק כהניסט טיפוסי ואפילו לא ביביסט. לפני עשרים ואחת שנה בעקבות עבודת הדוקטורט שלו הוא כתב ספר בשם "מי מפחד ממדינה יהודית?". בספרו הוא טוען בין השאר שיש לקבוע בחוקה כי נשיא המדינה ראש הממשלה והרמטכ"ל יהיו יהודים. יתר על כן הוא קובע כי הזכויות האזרחיות של הערבים בישראל צריכים להיות מותנים בקבלת הריבונות היהודית וניהול המדינה לפי האינטרסים של העם היהודי.
חקיקה שתקבע את הדבר הפשוט כי בראש מדינת ישראל ומערכותיה העיקריות חייב לעמוד יהודי, לא תוכל באמת למנוע לבדה את ההידרדרות. יתר על כן, בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית נראה שאין סיכוי לחוק כזה לעבור. אבל הצעת חוק שכזה והעלאתו לסדר היום הציבורי והפוליטי, תחדד את הסכנה שבשותפות הישראלית – ערבית הנוכחית, תתן אפשרות להוקיע את משתפי הפעולה המוכנים להפקירנו לחסדי זרים, ותחל לשרטט את הקווים המנחים המתוקנים לזכויות המיעוט במדינת היהודים. מיעוט החוסה בצל רוב יהודי שלא מרגיש צורך להתנצל על חייו ועל שלטונו בארצו, ובהתאם לא חותר לפגוע ולשלוט ביהודים.
