הצוואה הנסתרת של ר' חיים בן עטר בעל 'אור החיים' הקדוש, שובצה בפירושו לתורה ונעלמה מעין רואה. אך לומדי תורתו יודעים, ותלמידיו הפיצו את הוראתו, שנכתבה בשפה שאינה משתמעת לשני פנים בשני כתובים צמודים בפרשת 'בהר' (ויקרא כה). ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש והגאולה המתקרבת, הם העקרונות לדורות.
על הכתוב: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (ויקרא כה), הוא האיר כך:
"והגאולה תהיה בהעיר ליבות בני אדם ויאמר להם: הטוב בעיניכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שולחן אביכם? ומה ייערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשולחן אביכם הוא אלוקי עולם ב"ה לעד. וימאיס בעיניו תאוות הנידמים, ויעירם בחשק הרוחני, גם נרגש לבעל נפש כל חי, עד אשר ייטיבו מעשיהם. ובזה יגאל ה' ממכרו. ועל זה עתידים כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".
הוא קובע שכדי להחזיר את המצב בירושלים לקדמותו, מוטל על גדולי ישראל להשיב את העם לבניין בית המקדש. הוא עצמו מדגיש את חשיבות העניין: "פרשה זו תרמוז עניין גדול והערה ליושבי תבל". זה לא עניין ליושבי הארץ בלבד, זה עניין של כל העם היהודי ברחבי תבל. "כי ימוך אחיך" הוא הקב"ה שנעשה כביכול מך, בגלל שבני ישראל נטו מדרך הטוב. "ומכר מאחוזתו" היא ירושלים ובית המקדש. "ובא גואלו הקרוב אליו", הוא הצדיק שקרוב אל ה', שיחזיר את לבות בני ישראל לאביהם שבשמים.
בעל 'אור החיים' הקדוש, הרב חיים בן עטר (תנ"ו 1696 מרוקו – תק"ג 1743 ירושלים), הספיק לחיות בירושלים שנה אחת בלבד. 'שיחה קלה שלו / אלוקים חשבה לטובה / והארץ האירה מכבודו / כאשר יאירו שבעת הנרות / ..מוציא לאור כל תעלומה / הוא זיווה הוא הדרה / ..נתבקש בישיבה של מעלה / יום טו לחודש תמוז שנת תק"ג', נחרט על מצבתו. אל מול פני המקדש בהר המשחה, נטמן הקדוש הזה, שהיה מן הבודדים שהוכתר בתואר הזה.
מצב לא קל קידם את פני ר' חיים ותלמידיו בארץ. ארץ ישראל דאז הייתה תחת כיבוש עות'מאני, מרובת מלחמות שבטיות של ישמעאלים, שומרים תורכים חמושים בכל המקומות, ומצור על טבריה. אך כל זה לא מנע ממנו לעלות לעיר הקודש, ולהכין את עצמו לקראת הגאולה המתקרבת. בעיר העתיקה הסתופף בחדרון צר הקיים עד היום, ומשם האיר את אורו על הארץ ועל תבל ומלואה. ראוי ביום זה להאיר את דבריו, וראויים הדברים לשינון כל ימות עולם.
על הכתוב העוקב: " וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ" הוא כותב דברים נחרצים:
"אין איש אלא הקב"ה. כשלא יהיה לו גואל, כי אין איש שם על לב, אין מנהל ואין מחזיק ביד אומה ישראלית להשיבה אל אביה. אל תאמר כי ח"ו אבדה תקווה, אלא והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו. אמרו ז"ל כי הייסורים והגלות הם תיקון האומה להכשירה.. כמו כן יעשה אדון העולם כשיתקרב זמן הגאולה. והוא מאמרם ז"ל שיהיו חבלי משיח ובזה ושב לאחוזתו.. אם יראה האדון כי אין כוח בעם לסבול חבלים עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש, ואפס בהם כוח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה, ואז 'ויצא ביובל ושב לאחוזתו'. כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו".
למדנו שני עיקרים הרומזים על עניין גדול והערה ליושבי תבל: העיקרון הראשון הוא עלבון הבית העלוב, המוטל על כתפיהם של גדולי ישראל. זה לא וורט של פרשת שבוע, זו צוואה של חיים. עלבון הבית העלוב הוא הכותרת של כל החיים ושל כל העבודה שלנו. העיקרון השני הוא בתרגום שלי: חבלי משיח של שואה יביאו לגאולה בעיתה, גם אם יהיו ישראל רשעים גמורים.
לא אבדה תקוותנו התקווה בת שנות אלפיים. מי יגול עפר מעיניך רבי חיים בן עטר, לראות בטוב ה' שמקבץ נידחי ישראל לארצם? מי יספר לך על בניין הארץ ובניין ירושלים? מי יאיר את עיניך לחזות איך גור אריה יהודה שב אל נחלתו, לקיים את הנבואה, שהייתה צריכה להיכלל בקריאת שמע: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו"?
זוהי תפילתנו ובקשתנו ביום הבהיר הזה: המשך ר' חיים לעורר את השכינה העליונה כאריה השואג על נווהו, להשיב אותה לאריאל, לבנות את האריה הזה בראש ההרים, ולהוריד את האש כאריאל על המזבח. בשנת היובל הזאת שנפתחה בשער האריות, תישמע שאגת האריה העליון בשמחת עולמים, טוב שהשבתי את בניי לשולחני וטוב שששבה שכינתי לציון, לגילוי מלכותי לעיני כל יושבי תבל. לקיים מה שנאמר: "יכירו ויידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון".
