בנימין הגיבור

לפני שבוע נגזר על חברינו היקר בנימין ריכטר שלוש שנים בכלא. הסיפור מוכר: לפני שנה נעצרו שלושה חברים מחוות גלעד, ולצערנו שניים מהם נשברו בחקירות השב"כ הקשות והודו במיוחס להם – הצתת רכב ערבי בפרעתא.

בתור אחד שגם נחקר במרתפי השב"כ, איני רוצה לשפוט אף אחד – "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו". אני לא הגעתי למקום של מי שנשבר בחקירות, הגעתי למקום דומה, ועדיין אין לי שום סיבה הגיונית למה שתקתי. לא שתקתי כי הייתי גיבור, לא כי הבנתי שזה טוב, פשוט ה' עזר לי להצליח. בכלי השכל המוגבלים שלי זה נשאר בגדר נס. אז לשפוט את מי שנשבר אי אפשר. רק צריך להודות לה' יתברך על כל אחד שעובר את הסרטים האלה ומצליח לשתוק. זה ממש לא מובן מאליו.

ובכל זאת רציתי לדבר על השתיקה בחקירה: עם השניים שנשברו ודיברו הסכימה המדינה ל'עסקת טיעון' של שנתיים וחצי מאסר, ואילו עם בנימין, ששתק, לא הסכימה לשום עסקה ונגזרו עליו שלוש שנים. כמובן שלמהלך כזה חיכה השב"כ הרבה זמן – סוף סוף יש להם קלף אמיתי ביד, יש להם סיפור שמישהו שתק והפסיד. כמה הם חיכו לסיפור כזה. בהקשר הזה רציתי לשתף חוויה אישית שלי מהכלא:

לפני תשעה חודשים "ביליתי" כחודש וחצי בכלא, שם פגשתי אנשים מעניינים ובתוכם את חברינו הצדיק בנימין ריכטר הי"ו. באגף התורני, בכלא רימונים שוהים הרבה אסירים, וחבר לתא ששמע ששתקתי בחקירה שמח כל כך וסיפר לי את סיפורו האישי, בזה הלשון: "הזמינו אותי לחקירה. בתמימותי הגעתי לחקירה ודיברתי, לא ידעתי שהחוקרים רוצים את רעתי. לחקירה הגעתי עם הרכב שלי, אבל הוא נשאר שם בחניה. אחרי החקירה הורידו ממני את השעון, חגורה, ארנק, מפתחות של הרכב, כרטיס אשראי ושרוכים של הנעליים וזרקו אותי לתא במגרש הרוסים. במשפט גזרו עלי 10 שנות מאסר. ריציתי שנתיים ונשארו לי שמונה שנים...".

לא משנה על מה היהודי היה עצור, משנה הלקח מהסיפור. אותו יהודי אמר לי שכשהוא ייצא הוא יפיץ בכל העולם שאפשר לשתוק בחקירה. הוא סיפר לי שהוא בעל משפחה, ששה ילדים, ובין רגע נהרסה לו כל המשפחה. לקחו אותו לכלא, אשתו לא יכלה להחזיק את הילדים על חשבונה אז לקחו את הילדים לפנימיות. נגמרה המשפחה. והכל בגלל חקירה אחת.

כשדיברתי עם בנימין על זה הוא אמר לי שחצי מהאגף ככה. לפחות חצי מהאנשים הפלילו את עצמם.

שימו לב: אפילו לא מעצר! הוא הגיע מעצמו לחקירה! כמה פעמים הזמינו כל אחד מאיתנו לחקירה? כמה פעמים עצרו כל אחד מאיתנו? וב"ה... חיים וקיימים, משפחות בריאות ושלימות מתפקדות כמו שצריך. והכל בזכות השתיקה.

לפעמים באנ"ש, מרוב מעצרים וחקירות, שוכחים שיש בית כלא בעולם. אנחנו חושבים שמכל חקירה משתחררים בלי כלום. הדבר הזה לא קורה סתם, הוא קורה בזכות סם הפלא הקרוי שתיקה.

אין שום הסבר לשתיקה

בתוך מרתפי השב"כ, כשיש אמונה תמימה שהחוקרים רוצים אך ורק את טובתך ואם תדבר רק תועיל לך ולעולם כולו, צריך לזכור ולשנן – שותקים, שותקים, שותקים. בלי שום סיבה. בלי שום הבנה. פשוט ככה. כשנפגשתי פעם ראשונה עם עו"ד (אחרי תשעה ימי מעצר), שאלתי אותו לפחות שלוש פעמים: אני צריך לשתוק? זה טוב שאני שותק? אין מצב שאולי עדיף שאדבר? בטוח בטוח? עד כדי כך אתה נמצא בסרט שלהם, שאתה שותק שם בלי סיבה.

חשבון אחרון למי שעדיין עוד קצת מתקשה: אפילו בתיק הנוכחי, שלכאורה בנימין הפסיד משתיקתו, ברור שהדיבור הזיק הרבה יותר. אם השתיקה 'הוסיפה' עוד חצי שנה לבנימין, בל נשכח שהדיבור 'יצר' שמונה שנים של מאסר (שנתיים וחצי כפול שתיים ועוד שלוש לבנימין).

בעזרת ה' שנזכה שאף יהודי לא יעמוד בניסיון שלא יוכל לעמוד בו – "לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון". ונזכה למה שמבואר בחסידות על הפסוק "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת", שה' נותן לנו נסיונות כדי להגביר לנו את הדעת בבורא יתברך. שנזכה כל אחד, מתוך מרתפי השב"כ, מעצר בית או תקופת מאסר ממושכת, להמשיך לצעוד הלאה, "לדעת את ה'", ולהתקדם בעבודת ה'.

שנזכה לראות בעיננו איך רק טוב יצמח מכל הסיפור הזה.