מהפכה אמונית – האמנם?!

מעמדה המרכזי של מפלגת הבית היהודי על בימת הפוליטיקה מפיח במידה רבה תקווה חדשה בציבור הדתי-לאומי. אחרי הידשדשות רבת שנים עם מספר מנדטים זעום בכנסת, זוכה הציבור הדתי לאומי לכוח משמעותי שמשקף בצורה נאמנה יותר את היקף ההשתלבות שלו במערכות השונות במדינה.

יש מי שהמצב המתואר משמח אותם במעין "גאוות יחידה", אך יש שהגדילו לדבר ורואים במהלך הפוליטי הזה התגשמות חזון גאולי של ממש. לנגד עיננו נרקם תהליך שיוביל להנהגת המדינה בידי אנשי אמונה, טוענים הללו. היטיב לבטא את הגישה הזו מוטי קרפל במאמרים שפרסם לאחרונה, בהם הוא מדגיש שיש במפלגת הבית היהודי של היום קיום נדבך חשוב ב"מהפכה האמונית" עליה הוא מדבר כבר שנים רבות. רבני הר המור ומשה פייגלין הצטופפו על בימה אחת לשאת את הביקורת של קרפל על אי שיתוף הפעולה שלהם עם המהלך הגדול הזה, כפי שהוא רואה אותו.

רבני החרד"ל פשוט נרתעים מהעצמה הגדולה שיש בהנהגת המדינה ופייגלין צריך היה להכיר בכך שבנט הוא זה שמוביל כיום את "המהפכה האמונית" ולהעביר לו את השרביט שהוא עצמו נשא נאמנה עד עתה, במקום להקים מסגרת פוליטית נוספת, כך לפי קרפל.

על משמעות המושג "מהפכה אמונית" כסלוגן אין לי יכולת לדון מול קרפל, הוגה הסלוגן. לכן אדבר על הפירוש המילולי הפשוט של המושג "מהפכה אמונית" והשייכות או אי השייכות שלה למפלגת "הבית היהודי".

"מהפכה אמונית" משמעותה שהאמונה תתפוס מקום בראש. המהלכים המדיניים של ממשלות ישראל בעשרות השנים האחרונות, בדגש על הסכמי אוסלו וגרורותיהם, שמלמדים על סוף יכולתה של הציונות החילונית לנהל ולהנהיג את עם ישראל במדינתו המתחדשת. דרושה "מהפכה" – לא במובן של הפגנות אלימות או הפיכה צבאית, אלא במובן של הנעת תהליך שיוביל להצבתה של אמונת ישראל בראש ההנהגה. דרושה הנהגה שתכיר באמונת ישראל כבסיס ליכולת שלה להנהיג את עם ישראל. הנהגה שתיראה באמונת ישראל מצע אמתי לפועלה, לא רק קישוטים צבעוניים לעצרות יום העצמאות. לשם כך דרושים אנשים שמסוגלים לשכלל את עולם האמונה שלהם לרמות כאלה שיוכל אכן לנהל עם ומדינה על כל המשתמע מכך. בנוסף, צריכים הללו לראות בעצמם כראויים לעמוד בראש הפירמידה. לא רק מפלגה בעלת השפעה כזו או אחרת, אלא ראשי השלטון.

עתה נותר רק לברר האם בנט ומפלגתו מגשימים את החזון אותו הצגנו.

אין לי כל כוונה לגייס עולם שלם של אמוציות חרד"ליות שנרתעות מגודל הכיפה ואורך הציציות של בנט ואנשיו. זה משחק לא הוגן. לא אפרש את דבריו ומשנתו לפי הבנתי, אלא אביא כמה ציטוטים פשוטים וברורים שלו כפי שהם – "אני רוצה להמשיך את המורשת של אברהם אבינו ויוני נתניהו", "אנחנו ההמשך האמתי של בן-גוריון". ציטוטים אלה מצטרפים לגישה מגומגמת ביותר כלפי זוגות חד-מיניים ודברים רבים אחרים. כל אלו יחד מביאים למסקנה הפשוטה שבנט מנסה לעורר מתרדמה ארוכה, ובהצלחה לא מבוטלת, את רוח הציונות החילונית האידיאולוגית שפיעמה פה לפני שנים רבות. רוח של גבורה ולחימה באויב מחוץ ומבית. "לא מתנצלים" כלשונו.

איזו "מהפכה אמונית" נראית פה? איך אפשר לראות באדם שרואה עצמו כממשיך של בן-גוריון כנושא בשורה אמונית חשובה?

ובכל זאת טוען קרפל, גם אם איננו מרוצים לחלוטין מדרכו ודבריו של בנט, גישתו ופועלו מחדירים בציבור הדת"ל תפיסה נפשית שהם ראויים להנהגה. הם מתאימים, כמו כולם, לשבת בישיבות הדרמטיות של הקבינט המדיני-ביטחוני. משכך, סלולה הדרך שתפיסת העולם האמונית תגיע דרך בני הציבור הדת"ל להנהגת המדינה.

בנקודה זו נראה שהנושא המגזרי הפך להיות משמועתי מדי במשנתו של קרפל. מה המשמעות של יכולת ההנהגה של הציבור הדת"ל כציבור, אם לא התורה היא זו שמובילה את דרכו בהנהגה? אינני מצליח למצוא הבדלים משמעותיים בין בנט לרובי ריבלין ומנחם בגין באופן תפיסתם ומחויבותם לתורת ישראל כמורת דרכם ביחס להנהגת העם. שימוש בסממנים דתיים באופן טקסי מופיע אצלם, כמו גם אצל ביבי נתניהו בצורה לא פחותה מזו של בנט, אך אצל כל אלה חסרה התפיסה של אמונת ישראל כתפיסת חיים שלימה שרואה בהכרח בתורה השמימית כבסיס להנהגת עם ישראל. תפיסה שרואה בתורה מקור לכל השקפת עולמנו והנהגתנו את המציאות, ומייתרת את הצורך לרעות בשדות זרים בשביל לגבש השקפת עולם מדינית וחברתית.

אינני מבין מה מקור ההכרח המופיע בדבריו של קרפל שההנהגה האמונית העתידה תקום מתוך מחנה הציונות הדתית. גם אם נקבל את ההערכה שלבני הציונות הדתית, שהיו קשורים במידה זו או אחרת לתפיסת עולם לאומית, יותר מאשר בני הציבור החרדי או ציבורים אחרים, יהיה קל יותר לחבר את עולם האמונה עם הנהגת המדינה, אין בכך בשביל להציב אסטרטגיה מוזרה שכזו לתפיסת ההנהגה בידי חובשי כיפה סרוגה, אם לא תורת אמת בפיהם.

ליצירת מהפכה אמונית אמתית דרושים אנשים יראי ה' וחושבי שמו, דבקים בקב"ה, שמטרתם הרשמית והפשוטה היא להופיע שם ה' בעולם. זה המסר הפוליטי שלהם, בלי לעטוף אותו בדיבורים חילוניים, בלי לקשט אותו בסגנון המקובל של ליברליות שקרית ובלי לגייס עבורו דמויות כמו בן-גוריון. זו היא הדרך היחידה להפוך את התורה מתרבות וקישוטים טקסיים לדרך חיים אמתית.

הכותב הינו מתפקד בתנועת 'דרך חיים'