מדי פעם יש יהודים שנעצרים לחקירות שב"כ. כולם יודעים שהחקירות שם קשות, אבל כל עוד לא עוברים אותם אין מבינים במה מדובר.
אין זה משנה כמה שיננת לעצמך בראש שכשתגיע לשב"כ תשתוק, מהרגע שמגיעים לשם הכול מתערפל. "המקרה שלך שונה מכל המקרים ששמעת עליהם. עליך יש לנו הוכחות חותכות ולא יעזור שתשתוק" משננים באוזנך ללא הרף.
ובכלל החוקר אינו מבקש ממך להודות. רק רוצה שתסתכל על מה שמציג בפניך. שתתייחס. תגיד בוקר טוב. תכחיש. "עוד לא פגשנו פה אהבל כמוך, שאפילו מה נשמע הוא לא עונה".
פעם אחר פעם נאמרים הדברים, ובאילוץ גמור הם מחלחלים אט-אט אל תוך המוח והלב. בפנים כבר מקנן לו החשש "אולי באמת כדאי להכחיש?", "אולי יש בידיהם הוכחות שישאירו אותי כמה שנים בכלא?", ו"אם אחרי יומיים אני מותש ומפורק, איך אמשיך להחזיק עוד מעמד?".
נקודת-האור במעצר נמצאת בדיונים. שם אתה פוגש את החברים ונזכר שיש עולם. רואה את השלטים, שומע את הצעקות. מבחין בשעמום על פני החברים שעומדים שעות בחוץ, מחוסרי כל ידיעה מהעצור. מהרהר בכך שפעם אתה היית בצד השני, עומד ומתייבש בשמש. מקנא בזמנים שאלו היו הבעיות שלך.
ואז עולה בך המחשבה, שמנקודת-המבט של החברים בחוץ, המצב אינו כל כך נורא כמו שהוא נראה לך מבפנים. אתה מנסה להתחבר למחשבות שלהם. מבחינתם זו עוד הפגנה. עוד עצור שישתוק וישתחרר כמו כולם.
ובפעם הבאה שהחקירות קשות, כשאתה מדמה שעוד רגע ותישבר, אתה נזכר בחברים והמשפחה מהדיון. ואז אתה אומר לעצמך שבעזרת ה' תשתחרר גם אתה במהרה, ותוכל לחזור לחכות מחוץ לבית-משפט לעצור שמאחר לדיון.
אם יום אחד מישהו ייחקר בשב"כ, חשוב מאוד שחבריו ומכריו שיכולים להגיע לדיונים, להתייבש בחום ולהתקרר בגשם, בלי שידעו אם העצור רואה אותם או שומע – שיגיעו! אולי הם יזכו להיות אלה שיזריקו לעצור את הכוח, להחזיק מעמד בהמשך החקירות.
משה אשריך!! נכון כל מילה!! 2 ו' ניסן תשע"ה 13:29 שילה בן שי
כמה זה נכון 1 כ"ה אדר תשע"ה 20:29 ננח