באנו חושך לגרש

מהו חנוכה? אור הבא כנגד החשך. כאשר יש חשך הכל שווים, לא ניכר שׁוֹע לפני דל, לא קטן ולא גדול. האור בא ומכריז: כל הקרוב אל האור הרי הוא גדול וכל הרחוק ממנו – קטן.

בתרבות המערב המחלחלת בכל העולם, גם בתוך היראים והשלמים לה' ותורתו, ישנו ערך עליון: שוויון. ערך זה הבא להאיר כביכול את התרבויות החשובות אינו אלא חשך כפול ומכופל. משעה שאין קטן וגדול, משעה שאין אלוקים אליו יש להתמסר, כל אחד ואחד שוקע בעולמו הוא, ואין לך חשך גדול מזה.

לכאורה, מה יש לנו להלין? כלום מונעים מאיתנו לעבוד את ה'? כלום שמענו שייאסר אדם על כי דבק באלוהיו? לא, ועל כן לא באנו להלין על כגון אלו. בתרבות השוויון מותר לך לפלוח לאשר אתה מאמין בו, אבל, אסור לך להאמין כי יש לך העדפה על פני אלו שאינם בני דתך, עליך לכבד את כולם. רוצה להיות יהודי? היה יהודי, אבל כַבֵּד את עובד העבודה זרה הנוצרי שעל ידך. רוצה ללמוד תורה? למד. אבל אל תעז להשמיע בקול את מה שמבדיל אותך משאר העמים.

בפיוט "מעוז צור" שנהוג לשיר לאחר הדלקת נרות חנוכה כתוב שהיוונים עשו שני דברים: "יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים, [1] ופרצו חומות מגדלי [2] וטמאו כל השמנים". היוונים לא החריבו את בית המקדש, הם רק פרצו את חומת החֵיל המסמנת את השטח בהר הבית שממנו ולפנים הגויים אינם יכולים להכנס. רוצים בית מקדש? אין בעיה, אבל תשאירו בהר הבית את מסגד אל-אקצה, רוצים קרבנות? אין בעיה, רק המופתי צריך להמשיך לנאום בחצרות בית ה'. היוונים לא שפכו את השמן, וגם לא השתמשו בו, רק נגעו בו וטמאו אותו. רוצים להדליק מנורה? בשמחה! אבל גם הגויים צריכים להיות חלק מזה. אל תעזו לומר שאתם עם סגולה.

כנגד החשך הזה בא חנוכה. במשך כל השנה אנחנו נושאים ונותנים עם המציאות שסביבנו. אין אנו פורשים במפגיע מהמציאות שבה אנו חיים. יש לנו יכולת לקחת מהתרבות הזרה את הטוב לנו – תוך זיכרון כי זו חכמה ולא תורה, אבל בחנוכה (ולפעמים – כאשר המציאות טרופה ומבולבלת – אור החנוכה נצרך להאיר בכל השנה, כפי שהיה בזמן החשמונאים) אנחנו חושפים את נקודת האמת שלנו. לוקחים את הנר שנמצא כל השנה עמוק בלבנו, מציבים אותו בפתח הבית ואומרים לעולם כולו: אתה חשך ואני אור! אתה רע ואני טוב!