מי כאן נזרק לבור?

לפני מספר פרשות קראנו את סיפורם של יוסף והאחים. יוסף מספר לאביו, יעקב, על חטאים וחולשות של אחיו, כאשר לפי חז"ל אחד החטאים הוא זלזול בבני השפחות, דבר הרמוז אף בפשוטו של מקרא: "והוא נער אתבני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו" – "כלומר ורגיל אצל בני בלהה לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן" (רש"י על אתר). אמנם, השנאה שהתפתחה בקרב האחים כלפי יוסף הייתה דווקא בעת סיפור חלומותיו. חלומותיו מספרים לא פחות ולא יותר על כך שהוא הולך למלוך עליהם. "ויוסיפו עוד שנא אתו על חלומותיו ועל דבריו". כמו כן, רגעים ספורים לפני זריקתו לבור, מתארת התורה את השיח שהתנהל בין האחים: "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא: ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלומותיו". הסיפור זועק: מה יש לו ליוסף בחולמו על מלוכה? ומה יש להם לאחים שכל כך מרתיח אותם חלומותיו של יוסף?

ובאמת אצל האחים בער הצדק לא פחות מאצל יוסף. מעשה שמעון ולוי יוכיח. אולם, חלומותיו של יוסף יש בהם משהו עמוק יותר. ליוסף יש אמירה מי כאן צריך למלוך. ליוסף יש אמירה לאן הדברים צריכים להתקדם, מי ינהיג את האחים, לא במובן השתלטני, אלא במובן של התווית הדרך. וכאן האחים זועקים. צדק הוא דבר חשוב ואנו מוכנים לדון איתך האם התנהגותנו לבני השפחות טעונה שיפור, אמנם, אין בכוחך, יוסף, לקבוע לקב"ה לאן יש להוביל את המציאות. יתכן שראובן, האח הבכור צריך למלוך ויתכן שאנחנו עוד ב"קימעא קימעא". הדיבור החד הזה כאילו הוא, יוסף, יודע לאן המציאות צריכה להתקדם – מסלקת היא את מקומו של ה' בעולמנו. קַדֵם את הצדק והיושר, תפיץ את תורתך, אך תן לו לבורא העולם לנהל את המציאות.

ויוסף הצדיק בשלו. חולם חלומות. החלום מטבעו נטוע בין שמים לארץ. מחד, יש בו משהו ארצי "אין חלום בלא דברים בטלים" (כלל הנלמד מחלומו של יוסף!), ומאידך, חלום הוא שמימי, אחד משישים בנבואה. יוסף הולך על החבל הדק הזה של היכולת להגיד לאן הדברים צריכים להתגלגל, ולהבין שיחד עם זה בורא העולם הולך איתו.

אותם נערים בגילו של יוסף – שבע עשרה – קיימים גם היום. גם הם חולמים. חולמים הם על מלכות של צדק. חולמים על מלכות הדואגת גם לבני השפחות ולא רק לאליטות. חולמים על ערבות הדדית בין היהודים כולם. חולמים על עם שילמד את העולם כולו את תורתנו האלוקית. חולמים על מוסר מלחמה מתוקן, חולמים על הבדלה בין אוהב לאויב, בין אח לבן דוד. וחולמים הם לא פחות על בניין הבית השלישי. ובלי להיכנס לדיון אודות המעשים הננקטים על ידם, ברור שעצם הרעיון מדגדג לכולם בפופיק. זה בוער למערכות שלמות. מליארדים של שקלים נשפכים על מלחמה באותם "יוספים". וכאז גם היום – הפתרון הוא להשליך את אותו יוסף לבור, במחשבה של "נראה מה יהיו חלומותיו". בור שריק הוא ממים – אין מים אלא תורה – מטבעו מלא הוא בנחשים ועקרבים. מלא בנחשים אכזריים שנושכים ומתאכזרים, עד שאותו יוסף פשוט יכנע ויאמר "די". אבל יוסף שלנו ימשיך לחלום, ימשיך ובגדול. ישאר הוא תמיד כעומד מול ה' ופועל עם א-ל בכל דרכיו. נפילת חייו תהיה בעת אומרו משפט אחד שיש בו מין הפרקטיות "כי אם זכרתני". נפילה היא לעזוב את דבר ה' ולפנות אל רהבים. נפילה היא לראות את המציאות כחזקה. נפילה היא להפסיק לחלום.

ניתן לומר שהמאבק בין יוסף לאחיו הוכרע לא בעת מינוייו כמשנה למלך פרעה, אלא בעת השלכתו לבור. באותה עת בה החליטו האחים לקבור את חלומותיו – צמחו להם החלומות והחלו להתגשם. באותה עת הוחלט מי כאן ימלוך (ובאמת, יהודה שהצילו, לא נשללה ממנו המלוכה, אלא להיפך!). קבירת נערי הפאות העטורים כיפות גדולות לראשיהם בתוך בור הנחשים והעקרבים של המחלקה עם חוסר הזהות היהודית, תחילתה של מלכות אחרת היא. מלמדת היא אותנו על יחסי הכוחות. מלמדות ומבררות היא האם מדינתנו היא מדינת היהודים או מדינת ה"שלום". מדינת הערבות ההדדית או מדינת הדריכה על החלש. זהו ביטוי בלבד, סימן גרידא למשהו יותר עמוק שמתחולל כאן. לנסיון עקבי של הפרדת הדת מהמדינה. לנסיון והצלחה זמנית של מהרסי כרם היהדות לחבל בזמורותיה. אנו, תופשי התורה עומדים בצומת דרכים תמידית, ובפרט בעונה זו. האם להמשיך להשאיר את התורה בקרן זווית, גם אם אותה קרן זווית רחבה היא עד מאוד (וקוראים לה "עולם התורה"), או שמא הגיעה זמנה למלוך תמלוך עלינו.

כל המרחם על האכזרים סופו שיתאכזר אל הרחמנים. מדוע? למה תכונת הרחמנות לא נשמרת בקרבו גם כלפי הרחמנים? סיבת הדבר היא היות המרחם על האכזרים נטוע באידאולוגיה לפיה "כולנו בני אדם", "כולנו נבראנו בצלם אנוש". יש להשאיר תמיד את היחס הבסיסי בנינו כבני אדם. תאוריה זו מביאה עמה חמלה על גופות מחבלים, על מחבלים קטינים (שאינם יהודים כמובן) ודאגה רבה לאוכלוסייה ששולחת את המרצחים. המאיימים הגדולים על אידיאולוגיה זו הם הרחמנים האמתיים. אלו המרחמים לא במובן של סדרי עולם ו"אל תפגע בי ולא אפגע בך". אלו מרחמים כחלק משליחות גדולה לה נועדו. רחמיהם כלולים ברחמיו של ה' על הבריאה כולה. רחמים המגלמים אפוא, את דבר ה' בעולם, שמצריך הוא לפעמים אכזריות לאכזרים. מוציאים הם הרחמנים ספרים וחיבורים בהם משתמע שתורת המלך היא לדאוג קודם כל לאחינו, לבניו של בורא עולם, כאשר בתוכם חבוי מסר שבאמת בורא העולם ייעד אותנו לשליחות כל שהיא. משכך, הלוחם האמיתי ברחמים המדומים הוא הרחמן האמיתי. אליו יש להתאכזר בכל הכוח. את הישיבות שלו יש לסגור ואת הרבנים שלו יש לעצור.

נאמר אנו – מי כאן בבור האמיתי ומי עבד לעם חופשי. הפסוקים מגלים "ויקנאו בו אחיו". קנאה לראות ציבור המצליח לגדל "יוספים" שכל עניינם הוא דאגה לכלל ישראל, דאגה לבטחון אמיתי ובונה את הארץ במסירות נפשו.