"כי אנכי שלחתיך"

בהפגנה הגדולה שהייתה לפני שבוע וחצי בגשר המיתרים הכניסה המרכזית לירושלים נחסמה ליותר משעה. חשבתי שאם אנשים תקועים באוטו למשך כל כך הרבה זמן בעשר בלילה והדבר שהם הכי רוצים עכשיו זה כבר להגיע הביתה, הם חייבים להבין למה אנשים החליטו למנוע מהם את זה. אז הלכתי ודברתי איתם. היו כאלה שלא היו מוכנים לפתוח את החלון של האוטו. היו כאלה שהקשיבו בתדהמה לסיפור העינויים (זה היה עוד לפני שהוא היה בכותרות). והיו גם שניים ששפכו אל מול ההסבר והחיוך שלי את כל זעמם. שקלתי להיעלב אבל הבנתי שהמקור לזעם הזה הוא הרבה יותר נורא מההשפלה האישית שלי. נחשף כאן בסיפור העינויים קרע רחב בין יהודים.

השב"כ ידע שדעת הקהל לא אוהדת מספיק את הנערים והוא הרגיש בנח להתעמר בהם. יצרנו לעצמינו חברה עם טרמינולוגיה פנימית שזר לא יבין. מי שנמצא מחוץ לחברה הזאת יכול לראות הפגנה לנגד עיניו, ועד שלא יסבירו לו מה קורה כאן הוא פשוט לא יבין על מה כל המהומה. (חברות סיפרו שראו אחרי ההפגנה ההיא שמישהו שאל בפייסבוק מה קורה בגשר המיתרים וענו לו שיש שם חפץ חשוד. בynet ציינו שיש 'שיבושי תנועה' בכניסה לירושלים.) בנינו לעצמינו מגדלים על מגדלים של תיאוריות איך לקדם את המצב בארץ. התווכחנו מה יותר נכון, תנועת נוער למען או נחלה. חשבנו שדרך חיים זה דבר הזוי ואז גילינו שאולי דווקא משם יכולה לבוא הישועה. כעסנו על כולם איך הם מתירים את דמם של הנרצחים. ושכחנו שאם רוצים גאולה ומקדש ומשיח זה לכל עם ישראל. אי אפשר להתקדם לבד. לכן כשרוצים למחות נגד עוולות הפגנות זה דבר חשוב, אבל זה ממש לא פוטר אותנו מלהתעסק עם הדבר האמתי. לשנות את דעת הקהל.

לא מספיק ללכת ברחובות עם חולצות אדומות וכיתוב צהוב. הפתרון העמוק כאן לדעתי הוא בדיבור גלוי על החזון שלנו כעם על פי התורה. להביא לשיח הציבורי המבולבל את האמת הגדולה של היותנו יהודים, לדבר על איך תיראה המדינה המתוקנת. ולעשות את זה בנועם ובחן ובאהבת ישראל, מתוך אמונה בלב היהודי של כל אחד מישראל. כל אחד ידבר על זה עם האנשים שאיתם הוא נפגש, וגם באופן ממוסד יותר (חלוקת פלייארים ברחובות לדוגמא). בסופו של דבר עמוק בפנים הרבה יהודים יודעים את האמת אבל אף אחד לא מעז לדבר עליה.

התרגלנו לפעול עם רעש, לצאת לרחוב לצעוק את צעקתנו ולחזור הביתה. קשה לחשוב על מהלך שקט ומתמשך. זה מייאש ומצריך מחשבה וסבלנות. לא תמיד אנחנו בטוחים שיש לנו את כל הטיעונים והידע להשיב לשאלות שיישאלו אותנו. ומי בכלל יקשיב? ולמה שנצליח לשכנע מישהו?

שני ברסלברים מתוקים שנסעתי איתם דיברו על פרשת השבוע והאירו את עיניי. משה רבינו שאל את אותן השאלות בדיוק. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". אנחנו הולכים בשליחותו של ה', ואם מה שצריך לעשות עכשיו למען גאולת עם ישראל זה לדבר עם אחינו, אז ה' ייתן לנו את הכח שלא נגמגם.