על עצמאות, בריחה ואהבה

חשבתי על מישהו שהתחתן מוקדם, החליט מהר מידי. לא היה לו אומץ לשינויים.

סבל כמה שנים, בעיקר מהמחשבה הזו. ופתאום, תופעה חדשה סביבו: אנשים מתגרשים ובונים חיים משל עצמם. התלהב וקלט שהוא בכלל לא חי את האישיות של עצמו.

נראה לו שהוא סתם סובל... רבו, התגרשו. והוא התחיל לחגוג.

"עכשיו אני יכול לבנות את עצמי", חשב. נלחם חזק להיות חסר מחויבות, עצמאי לגמרי. "אחיה לעצמי, לא אכנס לשום קשר מחייב. אהנה ודי".

מתישהו קצת נמאס. קצת מעייף ליהנות ודי.

חיפש משמעות. ניסה להדחיק. להשתיק את הקולות. רעד מפחד לחזור לקשר מחייב, אבל התגעגע מאוד.

"העצמאות קצת מאיימת" חשב פתאום. "בגללה סובלים אנשים". בוגדים, מנצלים, ובשמה גם מתים רבים. לא נעים.

כבריחה אחרונה ניסה ליצוק המון תוכן לעצמאות. בשמה ממש נלחם בכל מי שניסה להציע לו קשר טוב אבל גם מחייב.

הוא אפילו פיתח אידיאולוגיה לפיה אין אהבה אמיתית בעולם. כולם אינטרסנטים וחוקים לא משתנים.

עד שכבר לא יכל יותר. "אוף... הפסק עם הפחדים... התקדם! טוב שאתה עצמאי, זה שלב חשוב אבל רק בדרך. אל תתקע!!!", הוא אמר לעצמו.

| עצמאות לבחור

עם ישראל ברח מקשר של פחד עם הקב"ה, משעבוד אצל אומות העולם. זה ביחד ולא סתם. כשבעולם מאסו באימפריות, ועמים התחילו לדרוש ולהילחם על זהותם, גם אצל היהודים זה קרה.

העצמאות משכרת, אבל מאבדת את חינה בסופו של דבר. היא זקוקה למשמעות, וכשזו איננה, וההצדקה היחידה לקיום היא העצמאות עצמה. מרגישים רע, מאבדים את הטעם וגם עליה לא מעיזים להילחם.

בעשרות השנים האחרונות בעולם וגם כאן, מרגישים רע עם זהות לאומית. בשמה מתים יותר מידי אנשים. כולנו אזרחי העולם הגדול. אבדן הזהות הפך לאידיאל.

אבל כיום מתחיל תהליך חדש: חיפוש זהות אוהבת ומכבדת. תהליך העצמאות והיציאה מהגלות חשוב מאין כמוהו בביסוס קשר אוהב עם הקב"ה. קשר מבחירה גמורה. זו תהיה הגאולה השלמה ואין בלתה.

גאולה של אהבה ובחירה.