חלום הלאום - "נפש יהודי הומיה"

כשהוקמה מדינת ישראל היא הוגדרה כ"מדינה יהודית". הכוונה במושג זה הייתה ברורה לכולם: מדינה לאומית המושתתת על יסוד הקיבוץ של הלאום היהודי. הדבר הוגדר כבר על ידי חבר הלאומים שנתן את הגושפנקה הראשונית להקמת מדינה יהודית, ומאוחר יותר עמד ביסודו של "חוק השבות" הקובע שלכל מי שנמנה על הלאום היהודי יש זכות להיות אזרח במדינת היהודים.

ההיגיון העומד ביסודה של הגדרה זו הוא ברור ומובן: מדינה לאומית היא מדינה המבוססת על תביעת לאום מסוים לשלטון קיבוצי שיארגן את אותו לאום, כפי התפיסה שהתפתחה בעיקר בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. מהי ההגדרה של לאום? הדבר תלוי בהרבה גורמים: רוב הלאומים שחתרו לעצמאות ולהקמת מדינה לאומית היו עמים שהגדרת הלאום שלהם הייתה בעיקר גזעית (אתנית), ובמידה מסוימת אף תרבותית. אצל רוב האומות השאיפה המדינית אינה חלק מהגדרת הלאום, אלא צורך טכני להתארגן כלאום נפרד שאינו נשלט על ידי עם אחר, ויכול לשמר את סגנון החיים המתאים לו. על פי רוב, גם חבל הארץ אינו קשור בקשר מהותי ואורגני לשאיפות העם. במידה ויש קשר לחבל ארץ ספציפי הוא אינו אלא תוצאה של קורות העיתים, ואינו קשר הכרחי.

שונה הוא העם היהודי משאר הלאומים בכך שמראשית גלותו לבין האומות היתה השאיפה המדינית חלק בלתי נפרד מהגדרת הלאום שלו, שאיפה מרכזית ובלתי פוסקת לשוב לחיות חיים מדיניים. זאת ועוד, השאיפה הייתה מאז ומתמיד קשורה לחבל ארץ ספציפי, ארץ ישראל. גם בהיות הארץ שוממה, מלאת ביצות ומחלות, לא כהה החלום ולא כהתה הציפיה לשוב אליה ולבנותה. על כן, כשהועלתה האפשרות להקמת מדינה יהודית בחבל ארץ אחר, עורר הדבר התנגדות רחבה וכמעט הקיץ הקץ על התרקמות החלום המדיני של תנועת חיבת ציון. הסיבה לכך ברורה: ארץ ישראל אינה נתפסת בלב העם היהודי כקניין חיצוני שניתן לסחור בו ולהחליפו, אלא כחלק אורגני מההוויה הלאומית והמדינית של העם היהודי. אותם שלא הבינו זאת והעלו אלטרנטיבה אחרת, הופתעו בעצמם מעוצמת החיבור שבין העם היהודי לארץ ישראל.

שאיפה זו של שיבת ציון הייתה מאז ומתמיד לא רק עניין לאומי אלא ינקה ישירות מתורת ישראל, ממורשת האומה ומההיסטוריה שלה. דבר זה היה ברור בעיקרו גם למנסחי מגילת העצמאות למרות הנוסח המתחמק שנקטו (אחרי כל הבקורת על מנסחי מגילת העצמאות, שהשמיטו את שם ה' ואת תורת ישראל מהמסמך, מתוך מחשבה מוטעית שהחיים המודרניים אינם 'מסתדרים' עם אמיתות אלו, מכל מקום נראה שההגדרה אצלם הייתה מתוקנת לאין ערוך מהעיוות שהשתרש היום במערכת החוק ובשיח הציבורי).

כשהוקמה המדינה, היתה זהותה ברורה בעיני העם היהודי. זו מדינה יהודית[1], היא מיועדת להיות ההתגשמות של החלום המדיני של העם היהודי, ועל כן זכאים כל היהודים, צאצאיהם של יהודי העולם שחלמו במשך דורות על החלום המדיני הזה, לשוב ולהגשים את חלום הדורות באותו חבל ארץ שהיה מושא חלומותיהם. מה יהיה האופי של מדינה זו, ובאיזה אופן יוגשם החלום – הדבר תלוי בעם עצמו כשישוב ויפעל בארצו, האם יצליח לשחזר את אותם עקרונות שעליהם התחנך במשך הדורות? האם יצליח ליישמם בעת החדשה? האם תצליח היהדות להקים מלכות יהודית על פי עקרונותיו המיוחדים של העם היהודי? שאלה זאת עדיין מרחפת באוויר והיא מונחת לפתחו של כל יהודי. לא מופרך הוא שיבואו יהודים ויבחרו לחיות על פי עקרונות של גויים, להעתיק מתרבויות ומעמים אחרים את סגנון החיים שלהם, כמו שאכן קורה לנגד עינינו. לצערנו, גם את עצם המושג 'יהודי' אפשר לסלף ולתת לו פרשנויות חדשות ומעוותות. אך כל עוד השיח הציבורי עוסק ביהודים ויהדות, מהי יהדות ואיך מיישמים אותה, עוד לא אבדה תקוותינו, וזו אכן הייתה תפיסתו של רוב העם (ומנהיגיו) בקום המדינה. אך ברגע שהיסוד המרכזי הזה נעקר, "המלכות נהפכת למינות" ומוסדות המדינה החוק והמשפט משרתים אינטרסים של אומות אחרות, ומפנים את עורפם לתרבות היהודית ולעקרונותיה, אנא אנו באים?

על כן כמה חשובה היא הפעולה החוקתית לשוב ולהגדיר את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי בטרם יקיץ הקץ על אותה "נפש יהודי הומיה" שראתה בתקומת המדינה כצעד משמעותי בהתגשמות חזון הנביאים. איננו מסופקים בכך שהחזון המלא עתיד להתגשם, במקודם או במאוחר, אך מדינת ישראל כיום נמצאת במדרון חלקלק, והיא עומדת לאבד לגמרי את הזהות היהודית שלה, ואולי כבר איבדה, שהרי דווקא במדינת ישראל מתקיימת כיום אפליית יהודים, אף יותר ממדינות אחרות, ובזירה הציבורית נעשים דברים רבים על ידי רשויות המדינה הנראים הפוכים לגמרי מהאינטרס היהודי. הדוגמאות רבות למכביר ובכל זאת נזכיר מעט, בעוד שהבנייה הבלתי חוקית שנעשית בהיקף עצום על ידי ערבים ובדואים זוכה להעלמת עין, עוקבת הרשות אחר כל מבנה יהודי חדש יהודי חדש והורסת אותו, לעיתים אף שלא על פי סדר הפעולות שהחוק מחייב. הצביעות הנוראה של הרשויות שגרשו באטימות ובגסות אלפי יהודים מבתיהם, בעבור נזיד עדשים, בתחכום ובדורסנות משפטית ופוליטית. בעוד שנמנעים מפגיעה בשגרת החיים הערבית אפי' במקומות בהם מוכח שזו מסכנת חיי יהודים. בכל הקשור לאכיפת החוקים הסלקטיבית ביהודה ושומרון הדוגמאות רבות והיריעה קצרה.

נשוב כעת לחוק השבות. חוק זה נוגד בצורה ברורה את "עקרונות הדמוקרטיה" על פי הפרשנות המקובלת כיום, ולכן הוא לצנינים בעיני אבירי הדמוקרטיה מבית מדרשו של אהרון ברק. בית מדרש זה טוען שהדמוקרטיה בישראל צריכה להיות מתורגמת להלכה ולמעשה כ"מדינת כל אזרחיה", הוא רואה בלאום היהודי בפרשנותו המסורתית כמושג גזעני שיש לעוקרו מן השיח הציבורי ומהיישום המעשי בחוקי המדינה. ואם אי אפשר לעוקרו ולאבד את שמו, לפחות יש למזער ככל האפשר את השפעתו, כפי שעשה ברק בתקופת כהונתו. אם היה הדבר אפשר לו, היה אותו "שודד ים משפטי" – כפי שהגדירו אחד מהמשפטנים הבכירים בארה"ב פרופ' ריצ'רד פוזנר – עוקר את חוק השבות לחלוטין בתואנה שהוא בא בסתירה ל"עקרון השוויון", אלא שחוק השבות נתפס (בצדק) כעומד באושיות המדינה, ואהרן ברק הבין שלא יוכל לגעת בחוק זה שהוא בבת עינו של העם היהודי. הוא שלח ידו בכמה וכמה מקודשי ישראל, עקר ועיקר את יהדותה של המדינה, אך מחוק זה משך את ידיו... מכל מקום, חוק השבות הוא כמעט השריד האחרון של יהדותה של מדינת ישראל אומנם ישנם כמה וכמה סמלים אך אנו מדברים על ביטוי חוקי מחייב עם משמעות ממשית מעבר לסמלים.

מי יפקח את עיני העם היהודי לזהות את הכוחות השליליים הללו הרודים בנו וחומסים מאתנו את הזכות לחיות חיים יהודיים מדיניים בארץ ישראל על פי תורת ישראל. מי ייתן לנו את האומץ לנערם מעלינו.

נסיים בתפילה שיזכנו הקב"ה לכונן את בית חיינו בארץ חיינו על פי תורת החיים אשר נטע בתוכנו.