אל מול פני המנורה

כל בר בי רב מכיר את המנורה המצוירת של פרק ס"ז בתהילים: 'למנצח בנגינות מזמור שיר'. היא נאמרת בכל יום, כמה פעמים ביום, במיוחד בספירת העומר, תלויה בבתי הכנסת, ועל תיבת שליח הצבור. ברם לפרק המצויר הזה יש שייכות מיוחדת לחודש אייר, ולהארת האור של חודש זיו, בדרך העולה מחג החירות להשלמתו.הצורה הגרפית היפה של הפרק, מלמדת שהוא נחלק לשניים. שלושה קני המנורה של הפרק מחד גיסא, ושלושה קני מנורה של הפרק מאידך. בתווך ניצב הקנה המרכזי, המחבר בין הנרות מימינה ומשמאלה של המנורה. על פניו ניתן לגלות, ששני הקנים הצמודים אל הקנה המרכזי זהים. "יודוך עמים א-לוהים יודוך עמים כולם". על זו הדרך אפשר להקביל גם את שני הקנים הנותרים. "א-לוהים יחוננו ויברכנו יאר פניו אתנו", המזכיר את ברכת כוהנים, מקביל למילים בקנה הימני "יברכנו א-לוהים".

להקבלה הזאת יש משמעות עמוקה יותר. הקנה השני משמאל "לדעת בארץ דרכך", עניינו לפרסם את שם ה' בעולם. נמצא שהארת פני ה' לישראל, הוא פרסום וגילוי שמו בעולם. אך הקנה האמצעי מימין הוא המשלים לאמצעי משמאל. "לדעת בארץ דרכך", מתבאר ב"ארץ נתנה יבולה". ארץ ישראל הנותנת פריה בעין יפה, היא ידיעת שם ה' לעיני יושבי תבל. הידיעה הזאת מובילה ל"יודוך עמים א-לוהים יודוך עמים כולם". שמחה שירה ויראת שמים של העמים, הן תוצאות של העדות הישראלית, המגלה על הבורא מארץ ישראל.

הקנה המרכזי הוא ייעוד עולמי. הברכה הישראלית והשפע האלוקי מיועדים לישראל, אך המגמה הבינלאומית היא: "ישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור ולאומים בארץ תנחם סלה". החיות הישראלית בארץ ישראל היא יעד עולמי, המכוון את האנושות להכרה במלכות שמים. ישראל היושבים בארצם לבטח מגלים את האור הישראלי, כמגדלור לאומי במערכת בינלאומית, שתגיע להכרה וידיעה שלך תכרע כל ברך.

אך חודש האור של אייר והזיו המתווך בין ניסן לסיוון, יוצר במנורה התחדשות לאומית שמתגלה בימינו בזוהר חדש. שבעת קני המנורה הם שבעה מועדים שתקנו רבותינו בחודש אייר, המפנים את שלהבותיהם אל הקנה האמצעי: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". הנר האמצעי הוא היעד שאליו מגיעים ששת המועדים, המאירים ומזריחים אותו בלוח השנה. אך גם הקנה האמצעי, הוא השביעי, שואף אל נקודת האינסוף של הדרגה השמינית, שזורחת ומאירה לנו את האור הגדול המתקרב אלינו. במה דברים אמורים?

חודש האור של אייר מביא בכנפיו שבעה מועדים שרובם התחדשו בדורנו: יום השואה (המתחיל בניסן וממשיך עד הקמת המדינה), יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות, פסח שני, יום ירידת המן, ל"ג בעומר, ויום ירושלים. שבעת המועדים האלה הם שבעת קני המנורה. יש אומרים שהקנה המרכזי הוא עצמאות, אך יש אומרים שהקנה המרכזי הוא ירושלמיות. אך אלו ואלו מודים שבלי עצמאות לא הייתה גם ירושלמיות.

אדהכי והכי, מנורת תהילים ס"ז, היא בוודאי האור הארצישראלי הזורח לכל רחבי תבל. "א-לוהים יחוננו ויברכנו יאר פניו אתנו", כדי "לדעת בארץ דרכך בכל גויים ישועתך". האור של המנורה זורח בין פסח לעצרת, ונאמר בכל ספירה וספירה של העומר. עניינו ללמד שיציאת מצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו, וכניסת ארץ ישראל תביא את כל העולם למעמד הר סיני מחודש לעיני כל העמים בהר המוריה.

ימי השמחה והטהרה של ספירת העומר העולים מחג החירות בניסן, תפקידם להעלות אותנו לחג החירות בסיוון. אם חג החירות בחודש הראשון שחרר את הגוף מעבדות לחירות, הרי שחג החירות בחודש השלישי עניינו להשלים את החירות הגופנית ולהביא לחירות רוחנית. אין תאריך לחג החירות ביום החמישים. ללמדנו שהיום הזה קשור ומחובר ליום הראשון, והוא שמסיים ומשלים את התהליך שהתחיל בחודש הראשון.

יום החמישים והשנה החמישים, הם היובל הלאומי של הדרגה השמינית. שבע שבתות ושבע שבתות שנים, מטפסים אל היום השמיני והשנה השמינית. תורה היא הפסוק השמיני בפרק י"ט בתהילים "תורת ה' תמימה משיבת נפש", העומד מעל כל פסוקי הטבע של "השמים מספרים כבוד א-ל". תורה שניתנה בשופר, ומוציאה לחירות של 'אין לך הן חורין אלא מי שעוסק בתורה', היא הנשמעת ביום הכיפורים של השנה השמינית היא שנת החמישים של יובל. שחרור וחירות של היום השמיני ביום החמישים אחרי שבעה שבועות, הוא שחרור של עבדים והשבה אל המקוריות הראשונית בארץ ישראל בשנה השמינית של שנת החמישים, אחרי שבע שבתות שנים שבע פעמים.

מנורה של שבעה קנים מעלה את הנרות לנקודה השמינית, הנגלית בחזונו של זכריה הנביא (ד). שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראש המנורה בחזונו, הם ארבעים ותשע צינוריות המזרימות את השמן למנורת העתיד. ארבעים ותשע המוצקות, הם ארבעים ותשעה ימים וארבעים ותשע שנים. שניים זיתים מימינה ומשמאלה של המנורה, הם ייעוד ישראלי של האור הגדול, ההולך ומאיר בחודש אייר ושואף לדרגה השמינית של תורה בחג השבועות.

אשר על כן, האור המאיר באייר, והזיו הרוחני של ההתעדנות הלאומית משעבוד טיט ולבנים, הולך ומתגלה מפסח לעצרת, דרך מלחמת חורמה בעמלק שנערכה בחודש אייר, להשלמת הכס החסר לכסא, והשם החסר לשם מלא בעולם: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". הכס הזה מתגלה בירושלים כמאמר הנביא ירמיהו (ג): "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' ". אך ירושלים היא גילוי של כל ארץ ישראל, שכולה כסא ה'. 'מדינה זו היא מדינתנו מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו האושר היותר עליון', נאום הרב אברהם יצחק הכהן קוק (אורות עמ' קס).