מה בין "עובד" ל"טוב"?

מגילת רות מגוללת בתוכה סיפור מופלא על ירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ובחזרה לאיגרא רמא. ההתמוטטות הגשמית של משפחת אלימלך ונעמי היא רק עונש-ביטוי להידרדרות הרוחנית והבריחה מנטילת האחריות על סביבתם, הבריחה לשדה מואב. מנגד, ההליכה של רות עם נעמי בשובן משדה מואב, והנכונות של רות להצטרף לנעמי המסכנה מסתיימות בכי טוב, בעז גואל את רות ואת שדה משפחת נעמי ולזוג הנפלא הזה נכון עתיד זוהר, עם הולדת עובד בנם, סבא לדוד מלכא משיחא.

השם שניתן לאותו רך מפתיע למדי. עובד?! וכי לא היה מתאים לקרוא לו שם שיבטא את הנחת ותחושת האושר של אישה שמגיעה מעולם זר כל כך, שבקושי מצאו החכמים דרך להתיר לה לבוא בקהל ישראל, שנישאה לאדם דגול ורם מעלה ומשתלבת בצורה מעוררת השתאות בחברה שממנה ברח אישה הראשון?

ובכן, מסתבר שלא. מסתבר שהמסר העיקרי שבא לידי ביטוי בשם עובד, שאגב, באופן ייחודי ניתן על ידי הסביבה ולא על ידי הוריו (וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם... עוֹבֵד), הוא זה שהמודעות העיקרית שיהודי צריך לרכוש לעצמו ביחס לחייו הוא היותו "עובד". דווקא המציאות שבה ניתן היה לחוש את אוויר הפסגות של תוצאות העמל וההליכה במסירות בלתי נתפסת, מביאה למסקנה שהעיקר הוא להיות "עובד" ולא לנוח על זרי הדפנה.

מהעבר השני לגמרי, ישנו שם נוסף, ייחודי ובלעדי, שמופיע במגילת רות. "לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי" מבטיח בעז לרות – הפירוש המרכזי ל"טוב" שבפסוק הוא שכך היה שמו של "הגואל", אותו "פלוני אלמוני" שבסופו של דבר סרב לגאול והשאיר את המלאכה לבעז בשל החשש "פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי".

ובכן, את שני השמות הללו ניתן לראות כשני הניגודים המוחלטים שבמגילת רות: מצד אחד יושב לו טוב, זה שמביט תמיד על הטוב שבמציאות, מודה להשם על רב הטובה שמשפיע עלינו, אך בסופו של דבר, ברגע שבו צריך לקבל החלטה אמיצה ולהוביל שינוי מהותי במציאות, טוב שלנו נסוג לאחור ומעדיף לדאוג לאילן היוחסין שלו. כשהוא מסרב ליטול אחריות על שארית בשרו, ניצב בעז ובעז רב הוא הולך על מהלך מחודש ואולי קצת מסוכן, מי אמר שבאמת הפשט הוא "מואבי ולא מואבית"? בעז נכון להוביל את השינוי ולגאול. אך מתאים שלבנם של בעז ורות הגיורת הראשונה ממואב יקראו עובד, נאמר בגסות – כבר ראינו מה שווה ה"טוב", וכמה תועלת יכולה לצמוח מאלו המבקשים להסביר לכולם כמה טוב העולם... המסקנה המתבקשת היא שאדם צריך לחיות במודעות של "עובד".

בספר התניא (פרק ט"ו) מבואר עוד יותר מהו "עובד". באופן כללי, עובד הוא מי שמודע לצדדים הרעים שבו ונכון לחיות איתם בעימות תמידי. יותר בדקות - מוסבר בתניא כפירוש לדרשת חז"ל ש"עובד אלוקים" הוא זה ששונה פרקו מאה ואחד פעמים – עובד הוא מי שמסוגל להתנהל בצורה טובה יותר מרגילות העולם. הוא עובד קשה מאוד בשביל לצאת מהמסגרת הפשוטה של עולם דתי של תורה ומצוות להמסרות גמורה להשם ולתורתו. לפי דברינו, מסתבר שאותו טוב שנה את פרקו מאה פעמים...

המבט על הטוב שהשם גומל איתנו והרצון ל"הכרת הטוב" הוא נכון וחשוב, אך הוא לא יכול להיות האג'נדה המרכזית שלנו בחיים. בצורה חריפה יותר, אפשר להעריך שדווקא מי שמתבונן כל הזמן בהשתאות על "טוב השם" עלול לחשוב שלו עצמו, היהודי הפשוט, אין מאותו הטוב, הטוב זר לו, חיצוני לאישיותו, שכן הוא מפחד לסור לרגע מההתבוננות בטוב השם "פן ישחית את נחלתו", דהיינו פן יישאר נבוך כשיגיע להתעסק עם תיקון המציאות. עדיף להשאיר להשם הטוב להתעסק פה עם העולם... התפיסה היהודית הנכונה היא שבכל אחד מאיתנו יש "חלק אלוק מעל", בכל אחד מאיתנו יש את היכולת להוביל במציאות את הטוב הזה, וממילא זו מצוותנו, לעשות הרבה הרבה טוב בעולם, ואין טוב אלא תורה.

גם בדורנו אנו ניתן לזהות קולות של "טוב", קולות של אנשים צדיקים וחשובים שמתעקשים לומר שעיקר המודעות שלנו בפעילות למען גאולה ומשיח היא ההתבוננות במעשי השם שגומל עמנו. בחודש האחרון בו צוינו יום העצמאות ויום ירושלים ניתן היה לראות אחדים מהם זועקים על אלו המסרבים לומר "הלל", על כל המשתמע מכך, בימים אלו, "אינכם מכירים בטובתו של מקום!".

ובאמת קשה להתעלם מהתחושה שדווקא אלו לא ממש מצליחים להניע פה את העסק, או מחוסר ידיעה מה נכון לעשות, או מחוסר נכונות להתמסר לפעולות מורכבות ומסוכנות, או משניהם גם יחד. מסתבר שתפיסת "הכרת הטוב" כעיקר מרכזי כל כך בחיינו מנטרלת את היכולת שלנו להתמסר לעבודה מאומצת ולהוביל במציאות מהלכים מורכבים ואמיצים למען השם ולמען משיחו. דווקא גדעון שבא בטרוניה כלפי שמיא "וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ", קיבל את ה'דחיפה' מהקב"ה, על האמירה הזו עצמה, "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל".