חמישה עשר לחודש האחד עשר הוא חודש שבט, וחמישה עשר לחודש החמישי הוא חודש אב, הם אותו תאריך המתפצל לשני חלקי השנה החורפי והקיצי. זה בא ארבעים וחמישה ימים קודם ראש השנה של תשרי, וזה בא ארבעים וחמישה ימים קודם ראש השנה של ניסן. זה חודשיים לפני פסח, וזה חודשיים לפני סוכות. זה מסיים את החורף, וזה מסיים את הקיץ. זה מקצר את הלילות, וזה מקצר את הימים.
מחזוריות הזמן נעה במעגליות שנתית. אך שנתות השנה מקבילות ומשלימות את הזמן המפוצל. מה שעושה החורף עושה הקיץ בהיפוך. לכל זמן ועת לכל עונה. הטבע הגופני הולם את הטבע שמסביבנו. התכווצות והתרחבות, התכנסות והתפזרות, הם שרירי החיים הנעים בין הקור והחום. אך ראש השנה לאילן הפך לראש השנה לאדם ולעם. "כימי העץ ימי עמי" משווה הנביא ישעיהו (סה)את העם לעץ. מהו אם כן הקו המחבר בין חמישה עשר בשבט לחמישה עשר באב?
חמישה עשר באב הוא תיקון לתשעה באב. את ההרס והחורבן מתקנים בבניין. חג ה' בשילה מייסד את הבית הישראלי, הבונה חורבה אחת מחורבות ירושלים. חורבן הארץ ייבנה על ידי בניין העם. עם היושב בארץ יבנה את החורבות שנחרבו. אך הקמת הבית הישראלי בארץ ישראל, תלוי בחמישה עשר בשבט. אם יתנו עצי השדה פריים בראש השנה לאילנות, סימן הוא לקץ המתקרב. אין לך קץ מגולה מזה (סנהדרין צח). "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא", אומר הנביא יחזקאל (לו).
התיקון לחורבן הבית הוא בניין בתים והקמת משפחות בארץ ישראל, המתקיימות על פירות האילן. חמישה עשר באב שבו יוצאות בנות ירושלים לחולל בכרמים ואומרות 'בחור שא נא עיניך' (תענית כט), מכינות את התא המשפחתי המתקיים על חמישה עשר בשבט. רוב גשמי שנה שיצאו, הפכו את חמישה עשר בשבט ליום טוב של פריחה ולבלוב העצים (ראש השנה יד). אך כשתשש כוחה של חמה בחמישה עשר באב, אין מביאים עוד עצים למערכה על המזבח במקדש (תענית לא). ימי העץ ימי העם הם. צמיחתו של זה כצמיחתו של זה. קיומו של זה כקיומו של זה.
ההרים הנושאים פירות בחמישה עשר בשבט לעם המתקרב לארץ ישראל, מחשיכים באפילת הלילות המתארכים מחמישה עשר באב להגות בתורה. כל העוסק בתורה בלילות מאב, זוכה לפירות של ארץ ישראל בשבט. כל העוסק בתורה בלילות המתארכים, חוט של חסד ארצישראלי משוך עליו בימים המתארכים. חסד של תורה באפילת הלילה, מואר באור של גאולה בפרי הארץ. פירוד נורא של חורבן והרס, מתוקן על ידי אחדות של שבטים הבונים את ירושלים וארץ ישראל.
האריה הגלותי התעורר משנתו והחל לפסוע לארץ ישראל. שאגתו מרעידה את כל החלל שבין חמישה עשר באב לחמישה עשר בשבט. אריה ישאג מי לא יירא? שואל הנביא עמוס (ג). השאגה הגלותית הפכה לשאגה גאולתית. הן עם כלביא יקום וילך לארצו, וכארי יתנשא במולדתו. כרע שכב כארי בכוח ובגבורה בארץ אבותיו, וכלביא מי יקימנו. גלות של תשעה באב התחלפה בבניין של חמישה עשר בו. יום טוב באב ויום טוב בשבט, מתאחדים לכוח גדול של ישועה הזורחת ומאירה מירושלים את העולם.
שבעת המינים של הרימונים והתאנים, מתקנים את משימת הריגול המדברית. ימי ביכורי ענבים בארץ ישראל מגלים, שכל המחשבות לא הפריעו לתהליך הגאולה של ארץ ישראל. עינינו הרואות את הקץ המגולה, יודעות ומבינות שמה שביקש יעקב לגלות ונסתם ממנו, גילה לנו הקב"ה בדורנו. הקץ הסתום הפך לקץ המגולה. "דבש התאנה מתק החרוב / ואורחת גמלים עמוסי כל טוב / הַנָה שוב ישוב שמש לבבי / ומשם תפוח זהב יביא", שוררה נעמי שמר על תחילת המאה שעברה. אך תאנים חרובים ואותה שמש בלי גמלים, מאירים את הארץ וממתינים לגואל. "כל זה אינו משל ולא חלום / זה נכון כאור בצהרים / כל זה יבוא מחר אם לא היום / ואם לא מחר אז מחרתיים".
אב תשע"ו
