בשני כתובים דומים בשיר השירים מספרת הרעיה על עצמה ועל יחסיה עם דודה. תחילה היא אומרת "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים". אך בכתוב אחר היא אומרת, "דודי לי ואני לו הרועה בשושנים". האם החלפת הסדר בדברי הרעיה הוא דווקאי, או לתפארת המליצה בלבד? ניתן לבחון את הכתובים על פי מקום כתיבתם, ולפי זה אפשר יהיה לקבוע את האופי של השינוי.
השיר המיוחד בין השירים נחלק לשני חלקים. הוא בנוי על מונולוגים של הרעיה והדוד, המספרים על עצמם ועל בן הזוג, מתארים את האירועים והרגשות, וחושפים ציפיות. אך יש טרנספורמציה באמצעו של השיר, הגורמת לחשיבה מחודשת על הקשר ועל הציפיות של בני הזוג. בשל העובדה שהמהפך בלשון הכתובים בא בפי הרעיה, נלך בעקבותיה.
חלקו ראשון של השיר נפתח בדברי הרעיה, ומנהל דיאלוג עם הדוד. לשון הכתוב נעה בין גוף ראשון לגוף שני, על אף שיש גם כתובים אחרים. הרעיה מגלה לנו שהחיפושים שלה אחר הדוד נשאו פרי. "עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו" (פרק ג). אך היא גם מגלה לנו שהיא מביאה את הדוד "אל בית אימי וחדר הורתי". החלק הזה מסתיים במיטתו של המלך ביום חתונתו וביום שמחת לבו.
חלקו השני של השיר נפתח בדברי הדוד (פרק ד), אך פרק ה הוא כבר משבר בחיי הנישואין. כש"קול דודי דופק פתחי לי", מתמהמהת הרעיה ואומרת: "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגליי איככה אטנפם", וכשהיא מניחה את אצבעותיה הנוטפות מור עובר על כפות המנעול, גם דודה חומק ועובר. מכאן ממשיך השיר בחיפוש הרעיה אחר הדוד, שלא נמצא עד סופו של השיר.
מה מלמד השיר על שני חלקיו, ואיך לפענח את חידות המלך המשורר הפזורות בו, הוא עניין למסגרת אחרת. ברם לשאלתנו יש מענה. אם הכתוב "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (ב,טז) בא בחלקו הראשון של השיר, ואילו הכתוב "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" (ו,ג) בא בחלקו השני, אפשר להבין את השינוי בדברי הרעיה. דודי לי ואחר כך אני לו, מציין את הביטחון של הרעיה שהקשר בינה לבן זוגה יציב ומבוסס, עד כדי כך שמה שיתרחש, דודה לה, ישאר לידה ויהיה זמין לה בכל עת. אך אני לדודי ואחר כך דודי לי מלמד על קשר הפוך, אני מעוניינת בקשר ואני היוזמת אותו, ואין הדבר תלוי אלא בי, ומתוך כך דודי לי.
הטרנספורמציה הזאת באה אחרי יום הכלולות. מה שהיה קודם הוא לא מה שקורה עכשיו. הרגשות והציפיות הרצונות והשאיפות שהיו קודם יום חתונתו ויום שמחת לבו, התחלפו באחרות. המקבילות בין שני חלקי השיר, נותנות את הפרספקטיבה ליחסים בין בני הזוג. עכשיו צריך לשנות את היחס ולשנות את ההתנהגות. כדי להגיע שוב אל מיטתו שלשלמה, לא די בחיפוש ולא די ברצון אישי, עכשיו צריך לעבוד אחרת.
דורשי הרשומות שהשתמשו בכתוב 'אני לדודי' כדי לבטא את חודש אלול, נטלו את הכתוב מחלקו השני של השיר, התואם לראשי התיבות של החודש. אך היה בדעתם ללמד על העבודה של חודש אלול. עבודת אלול תלויה בנו. עלינו לחפש את אבינו כמו שהרעיה מחפשת את בן זוגה. אני לדודי ורק אחר כך דודי לי. אין להמתין ל'דודי לי ואני לו', יש לעבוד ב'אני לדודי ודודי לי'.
במדרש איכה (ה), מלמד הדרשן על ויכוח בין הרעיה לדוד, על מי מוטלת האחריות להתקרב אל השני: " 'הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיך וְנָשׁוּבָה', אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, שלך הוא, 'השיבנו'. אמר להם: שלכם הוא. שנאמר (מלאכי ג): ' שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת'". 'שלך הוא' טוענת כנסת ישראל, ועליך האחריות לקרב אותנו. אך דבר ה' 'שלכם הוא' טוען עליכם להתקרב אליי. כל אחד משני הצדדים מביא תימוכין לשיטתו מפסוק בנביא. אך הדרשן לומד שהרעיה היא שניצחה בויכוח.
"אמרה לפניו: ריבונו של עולם שלך הוא, שנאמר (תהלים פה) 'שׁוּבֵנוּ אֱלֹקי יִשְׁעֵנוּ'. לכך נאמר: 'השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם' ". הוויכוח הוכרע בזה שכנסת ישראל הביאה סיוע נוסף לשיטתה. אומנם נאמר 'שובו אליי ואשובה אליכם', אך לכנסת ישראל יש שני פסוקים נגדיים, ובכך הוכרע הוויכוח לטובתה.
ברם דורשי הרשומות של חודש אלול הכריעו ואמרו, אני לדודי ורק אחר כך דודי לי. כוונתם הייתה להצביע על העבודה של חודש אלול. כדי להגיע אל דודי לי יש לעבוד באלול על ידי אני לדודי. עבודה של אני לדודי באלול תביא בחודש תשרי את דודי לי. נזכה ש"אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" של חודש אלול, יביא בחסדיו המרובים ל"דודי לי ואני לו הרועה בשושנים" בימי היראה ובימי השמחה של חודש תשרי הבא עלינו לטובה.
