ימים נוראיים?! הרהורים על ימי התשובה

אני תועה במדבר, יום, חודש, שנה. בקושי אוכל, איכשהו מסתדר. לקראת סוף השנה אני פתאום רואה מרחוק גוש שחור, מנסה לחשוב שאולי זה בן-אדם. אני צועק לו בשארית הכח שעוד נשארה בי, אולי הוא ישמע אותי, אולי הוא יוכל להסביר לי איך חוזרים אל היישוב. אני צועק בכל הכח, לא יודע אם הוא בכלל שומע. אחרי כמה ימים אני מתקרב יותר, רואה שבאמת זה אדם, ואני רואה שהוא מנופף אלי בחזרה. אני מבין שהוא שמע את צעקותיי, הבין שאני במצוקה. אני מנפנף בחזקה ומתקדם יותר מהר. עכשיו אני כל כך שמח שיש איתי עוד מישהו. אני מתקרב עוד קצת, אני פתאום רואה שאותה דמות היא לא פחות מאשר החבר הכי טוב שלי, אליו כל כך התגעגעתי במשך השנה שהעברתי עם עצמי לבד במדבר.

סוף סוף נפגשנו. התחבקנו, התנשקנו. וואי, כמה עברתי בזמן שהייתי לבד. כמה לא הסתדרתי. לאיזה מקומות הגעתי. עכשיו אנחנו יושבים ומדברים, צוחקים, מפיגים את כל המתח שעבר עלי. והחבר מבין, שומע, מקשיב. יודע שהייתי במצב קשה, יודע שמהיום אנחנו לא נפרד שוב. נהיה תמיד ביחד.

בתקיעת השופר של ראש השנה צעקנו אל ה' את הצעקה הכי חזקה שאנחנו מסוגלים לצעוק. רק שישמע אותנו, שלא יפספס אותנו בדרכו. בשבת שובה סוף-סוף אנחנו רואים איך ה' מגיב לצעקתנו. הוא שומע ואומר, 'שובה ישראל'. בואו, תתקרבו, אני פה. ביום כיפור נפגשים ממש. מעבירים חוויות. המצב שלי באמת לא היה טוב כשהייתי רחוק מה' במשך השנה.

'חנון המרבה לסלוח'

לה' אין שום בעיה לסלוח, ה' מבין. הוא יודע שיש יצר הרע, הוא אפילו מתחרט על זה שהוא ברא אותו. הוא מתחרט על זה שאנחנו סובלים הרבה כל כך בזמן שאנחנו מנותקים ממנו. והוא ממש רוצה שנתקרב אליו, ונפרוק, נדבר, נספר מה עברנו, לאן הגענו.

אנחנו רק צריכים לבקש 'סלח לנו אבינו' – וה' סולח. אין בזה שום ספק. אפשר לחתום על זה. אפילו אפשר לברך על זה בשם ומלכות 'ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח'. בטח שהוא סלח, אין סיבה שלא. אפילו שאנחנו אומרים את זה שלוש פעמים ביום, לא מפריע להגיד את זה גם מחר, ומחרתיים. ה' הוא 'חנון המרבה לסלוח', ה' לא בן אנוש. לה' אין הבדל בין פעם אחת למיליון ואחת. הכל אותו דבר אצלו - 'חנון המרבה לסלוח'.

לא לחשוב על החטאים

כשאני יותר מדי נזכר בחטאים שלי, ה' לא שמח. בראש השנה ה' אוסר עלי בכלל להזכיר כל לשון של חטא. ביום כיפור אמנם מותר וצריך לדבר על חטאים, אבל גם זה לא כמו שאני רגיל. אני רגיל לדבר על חטא ולזוז באי נוחות על הכיסא. אבל ביום כיפור ה' לא מסכים לתת לי את ההרגשה הזאת. ה' אומר לי – כל מה שתגיד אני סולח. מראש. זה חג של סליחה, של מחילה. אין לי שאלה של 'מה הוא יגיד'. אני בטוח שהוא יקבל, יבין, יאהב. וירצה בשנה הבאה להתחיל הכל מחדש, למרות הניתוק הממושך.

האמת, שמעצמי לא כל כך נעים לי. ה' סולח, נכון. אבל, מה איתי? כל כך הרבה פעמים זה כבר קרה לי... אז מה עם ה' 'מסכים' לסלוח, אין לו שום בעיה, לי יש! לא נעים לי לחטוא מולו שוב ושוב. אני מרגיש שבכל חטא אני מתרחק ממנו יותר. אני מרגיש שהוא סולח כי הוא לא רוצה שאחיה ברגשות אשם, הוא סולח כי גם הוא לא לגמרי היה בסדר שהוא ברא את היצר הרע. אבל אני מרגיש שמשהו בקשר בינינו התרופף. אם אני יכול לחטוא סימן שאני לא מספיק קשור. ובאמת, לרמת קשר כזאת, כמו אחרי החטא – ה' סולח. אבל מה עם הרמה היותר פנימית? אני לא מסכים להמשיך תמיד להיות בקשר חיצוני רק בגלל שחטאתי אי פעם.

מחפש קשר אמיתי ונכון עם ה'

אני רוצה קשר פנימי יותר, כזה אחד שלא תהיה לי אפילו מחשבה לחטוא. קשר כזה שאפילו המחשבה לחטוא היא חטא. שהאפשרות לחטוא היא חטא. קשר כזה שבו ארגיש שהחטא הוא לא המעשה החיצוני שעשיתי, אלא זה שלא מספיק התייחסתי, לא התעניינתי, התעסקתי יותר מדי עם עצמי. וממקום כזה של התעסקות עצמית – מאוד מובן גם למה חטאתי.

בימים הנוראים אני מחשבן כמה פעמים לא התייחסתי אל ה', ואני מגלה מספר אינסופי. הרבה מעבר לפעמים בהם חטאתי בפועל. אבל אני מחפש את המקום הכי אמיתי, הקשר הכי חזק. קשר כזה לא נמדד במספרים. אני לא צריך להביא לאף אחד 'חשבונית' כמה חטאתי וכמה הייתי בסדר. מי שצריך חשבונית, אראה לו שביום כיפור ה' סולח לכולם, מראש. והוא יראה, הנה ה' סולח. אתן לו גם שלוש פעמים ביום בקשת 'סלח לנו', רק שיעזוב אותי לנפשי. לא את זה אני מחפש. לא חשבונית, ולא מספרים. אני מחפש קשר.

ובקשר אני מחפש להתקדם עד אין סוף. באותו רגע שהקשר יעצור מלהתקדם קדימה, הוא ייגמר. ואני רוצה קשר שלא ייגמר. קשר נצחי, אינסופי. וגם אם במבחן התוצאה לא אקבל 'מאה'.

לא מחפש תוצאות

בכלל לא אכפת לי איך אני נראה. בעיני ה' תמיד אראה טוב. רק איך? באיזו רמה של טוב? זה רק בבחירתי, כמה אתאמץ להמשיך לחפש מקומות בנפש לעבוד עליהם. ואפילו אם בכל מקום שאני מוצא לעבוד, יש עשרה כנגדו, בהם אני לא מספיק לגעת. אני מגלה שאני צריך אין סוף שנים בשביל להגיע לקשר ה'אמיתי'. אבל אני לא מחפש תוצאות, לא מספרים, ולא חשבוניות. בכל אלו אני אולי מפסיד, אבל את הקשר אני מרוויח. בקשר האמיתי העיקר הוא ההבנה, הרצון, ההשתדלות. וכל מה שמעבר ליכולתי, אני לא עושה. גם אם עכשיו 'יקטלגו' אותי כאחד ש'לא מצליח'. באמת אני כן מצליח. ניסיתי לעבוד – והצלחתי. למלא את כל החורים שבהם לא נגעתי – מעולם לא ניסיתי.

גם אם ככל שאמשיך לחפש קשר יותר פנימי ויותר עמוק רק אגלה עד כמה אני יותר רחוק, לא אפסיק לחפש את הקשר. הרי, מה האפשרות השניה? להדחיק? לדמיין ש'אני בסדר'? לא רוצה. גם ה' לא רוצה. בשביל 'להיות בסדר' לא צריך ימים נוראים. אני כל השנה בסדר. שלוש פעמים ביום.