הטשולענט נשרף – גאולה עכשיו

הרבי הקדוש רבי ישראל מרוז'ין ז"ל היה נוהג לספר את המעשה הבא:

בבקרו של יום טוב של ראש השנה נקלע לבית הכנסת יהודי כפרי, אדם פשוט, שככל הנראה לא היה נוהג לבקר בבית הכנסת באופן קבוע. לא זו בלבד שלא היה רגיל להשתתף בטקסים דתיים מעין אלו, אף לא ידע להבין צורת אות. מתוך כבוד והזדהות עם בני עמו ישב בזמן התפילה וחיכה לסיומה. לפתע, ראה הכפרי את ציבור המתפללים עומד ובוכה. תמה לעצמו – בכיה זו על שום מה?

חשב וחשב עד שמצא הסבר מתקבל על הדעת: הרי משעת הבוקר המוקדמת עומדים כולם ומתפללים ללא שיכניסו דבר מאכל לפיהם, אם כן, בודאי רעבים הם ועל כן הם בוכים. משהחליט בדעתו שזו הסיבה, הצטרף אף הוא לבכיתם, שכן אף הוא רעב היה.

והנה, משעברו לקטע אחר בתפילה התחילו כולם לזמר ולמחוא כף בשמחה. עכשיו התפלא הכפרי בכפליים – הלא רעבים הם, ולשמחה מה זו עושה? העמיק עוד בדעתו עד שהשיב לעצמו: הלא, בודאי השאירו המתפללים בביתם קדירה עם בשר וככל שעובר הזמן היא משבחת והולכת, אם כן, מוטב להמתין עוד כדי שתשביח עוד עד עת הסעודה. לאחר מכן, חזרו המתפללים ובכו. השתומם הכפרי – עתה כבר אינו יורד לסוף דעתם. לבסוף, השיב לעצמו: הן אמת שככל שימתינו, ישביח התבשיל ויעשה רך וטוב – אך על כל פנים רעבים הם ועד מתי יחכו?!

לאחר שהיה מספר הרבי מרוז'ין את הסיפור, היה מסיים: כך גם הגלות. אמנם, ככל שתתארך הגלות, ישביח טעם הגאולה ויתעדן, אך עד מתי נחכה ונתענה בגלותנו?!

סיפור חסידי זה, משקף בעיני את המציאות שאנו שרויים בה – למרבה האירוניה, דוקא מצד הערבים (שאינם ידועים בתור חסידים של רבי ישראל מרוז'ין דוקא...). לפני כעשר שנים הערבים נקטו בשיטת האינתיפאדה – כיבוש הארץ מידי הציונים כאן ועכשיו.בשנים האחרונות היה נדמה שעברו ל'אינתיפאדה שקטה' – לא עוד פיגועי ראוה רצחניים וכמעט שלא חדירות ליישובים. 'רק' השתלטות על שכונות, רמיסה של בנות יהודיות (בין במסגרת נישואין ובין שלא) וכיבוש מקומות העבודה – החל ממכונאי רכב ועד למנהלי מחלקות בבתי חולים. נדמה היה שגם הם – כתלמידי הרב קוק – נכנעו להבנה שהגאולה לא מתרחשת ביום אחד, אי אפשר לדחוק את הקץ (כשיטת הציבור החרדי – עכ"פ רובו), הדברים כנראה מתרחשים "קמעא קמעא".

עכשיו נראה שנמאס להם. הסבלנות נגמרה. כמה אפשר לחכות עד שהאויבים (אנחנו, כן?) יסתלקו מהארץ? רוצים את החזון העתידי עכשיו. כך הערבים. די לסובלנות – לדרוס עכשיו. די לסבלנות – לחנוק עכשיו.

הבחירה בידינו. אם להמשיך ולהמתין בסבלנות או ללמוד מהערבים ולהחליט שחלאס, גאולה עכשיו. גאוה יהודית אמיתית עכשיו. נקמה עכשיו. מדינה יהודית עכשיו. גאולה עכשיו.