אחרי הפיגוע – עולים או מתרסקים?

ימים בודדים עברו מהפיגוע המזעזע בהר נוף ומרצף הפיגועים המסחרר, שרבים כבר קוראים להם בשמם - "אינתיפאדה". אך כבר עכשיו, התחושות הקשות משבוע שעבר הולכות ודוהות, הם כבר לא באותן עוצמות.

הדבר ידוע, שכעת אנו בעקבתא דמשיחא וכל צרה היא חלק מתהליך הגאולה. גם דברים שכעת איננו מבינים, מאמינים אנו באמונה שלימה שכל מה שה' עושה - הכל לטובה. ובעזרת ה', תיכף ומיד תבוא הגאולה, ונראה איך כל הדברים הללו היו לגמרי רק לטובתנו.

מתקדמים או מתרסקים?

אך יש מקום לשאול, האם תמיד כל משבר הוא עליה? כל רצח הוא טוב?

משל מפורסם ממשיל את החיים לאופניים: "אם קשה – סימן שאתה בעלייה".

אמנם, מי אמר שתמיד קושי הוא עלייה? אולי הייתי בירידה תלולה, החלקתי והתרסקתי! גם ההתרסקות קשה וכואבת.

כשאני נוסע על אופניים וקשה לי, או שהתחלתי עלייה, או שהתרסקתי. איך אדע מה מהם קרה לי?

פשוט מאוד: אם אחרי הקושי מתחיל להיות לי קל – אני ממשיך אל הירידה, ואם אני ממשיך להרגיש את גופי החבול – סימן שהתרסקתי.

אולם, אם אחרי הקושי ממשיך להיות קושי וגם אין סימני חבלה - סימן שעליתי ואני ממשיך לעלות.

בידנו – לא להתרסק!

כעת נענה, האם כל קושי הוא התקדמות? ממש לא.

צריך לבדוק מה נגרם כתוצאה מהקושי, ועל פי זה לשפוט.

עכשיו נשאל, האם כל הפיגועים האחרונים (ל"ע) היו התקדמות לגאולה?

בידנו הדבר, וכעת אנחנו בנקודת המבחן: אם ננסה להמשיך את חיינו כרגיל, כמובן שתמונות כאלה קשות לא יעזבו אותנו כל כך מהר.

כלומר, אנחנו ממשיכים הלאה אל החיים הקלים, אך גם נורא כואבים... קרי: התרסקנו! מכאן והלאה רק ננסה 'לדדות' בהמשך החיים, וכל הפצעים יישארו פתוחים וכואבים.

וכך, השארנו את דמיהם של כל הקדושים מאחורה, "קול דמיהם זועקים מן האדמה" בלי קול וללא מענה.

אך ישנה עוד אפשרות: להחליט שכאן היא נקודת ההכרעה וכעת הזמן הטוב ביותר להתעורר לגאולה, "קול דודי דופק פתחי לי". עכשיו, זה הזמן שה' דופק לנו על הדלת ומבקש שנזמין אותו פנימה. זה הזמן לצאת לרחובות ולומר לכל היהודים: אי אפשר להמשיך לחיות כך. רוצים גאולה, רוצים משיח!

רוצים להגיד את דבר ה' בגלוי: מעסיקים רק יהודים, נלחמים באויבים, מתיישבים בכל חלקי הארץ, ובעיקר - רוצים שכל המערכות בארץ יתנהלו על פי התורה: מערכת המשפט, חינוך, כלכלה, ממשלה, תקשורת וצבא.

אם נהפוך את המשבר לתנופה של גאולה, אולי זה יצריך מאתנו מאמץ, קושי, אך זה יהווה סימן שאנחנו בעלייה, והקושי הראשוני היה רק תחילת העלייה.

כמו כן, גם התמונות הקשות כבר לא כל כך יזעזעו אותנו. מכיוון שנתחיל קצת להבין את תועלתם, הם אלה שעזרו לנו להתקדם. [לעומת זאת, כשיושבים בחוסר אונים, יש יותר מקום לתמונות הקשות לצוץ].

וכך נגאל את דמם של הקדושים. הם נרצחו על קידוש ה', ה' רוצה ששמו יתקדש על ידם, אז בואו נעשה את זה!

לא לפחד להתלכלך

בדרך כלל, גם כשה' דופק לנו על הדלת אנחנו לא פותחים. ממש כמו הסיפור בשיר השירים. שם כתוב שלמרות שה' דופק אנחנו מתמהמהים, בגלל הפחד 'להתלכלך': "רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?". ואז, כשאנחנו נזכרים שעדיף לנו להתלכלך בשביל לפתוח לה' את הדלת, הוא בורח - "דודי חמק עבר". ואנו נאלצים להמשיך להתמודד לבד עם המציאות הקשה והכואבת - "מצאוני השומרים... הכוני ופצעוני".

עכשיו, אנחנו חייבים לתפוס את הרגע שה' דופק על דלתנו ולא לפספס אותו רק בגלל הפחד להתלכלך. עכשיו זה הזמן להיכנס למציאות המלוכלכת. אם חלילה נחכה, הזמן יכול לחמוק, ונצטרך לחכות עוד זמן כואב, עד לזמן הגאולה - "בעתה".

בידנו "להחיש" את הגאולה. עכשיו! זה הזמן! לא להתרסק, להתקדם!