נטושה ובודדה. הותרנו אותה לבדה. בעולה בידי רשעים.
ברחנו. לא הסתובבנו לאחור.
והיא זעקה בלי סוף. בשנות ה90 זעקו הפצמ"רים קצרי התווך. ולא שמענו זעקתה.
בשנות ה2000 נולדו אחד אחרי השני קסאם 1 ו2 עד שקסאם 3 צרח את כאבה עד למרחק של 15 קילומטרים. ולא שמענו. לאחר מכן הגרדים זעקו למרחק של 20 ק"מ עד לבאר שבע ואשקלון. ב2011 הגיעו כבר הפאג'אר 5 כדי שאולי מישהו בתל אביב ישים לב לבדידותה. משם זה התרחק לחיפה. ועד שהם הגיעו ל 250 קילומטרים טווח. אולי מישהו במרחק הזה ישמע את עזה הנאנקת.
ואנחנו? רק עטינו על אוזנינו ועינינו כיפת ברזל כדי שנדחיק ונשכח אותה עוד קצת.
אז היא חשבה שאם תיקח לחיקה את גלעד שליט נשמע סוף סוף את שוועתה. היא חיבקה אותו בכאב והתנצלה – תמחל לי גלעד, אני צריכה אותך כדי שהם יביטו בי רגע. שייזכרו בי.
אבל במקום לתת את היחס הראוי לה סוף סוף, לקחנו רק אותו ולא רק שאליה הפנינו את הגב אלא שגם דחפנו לחיקה תמורתו עוד כמה מפלצות אדם שיכרסמו אותה. בראשם את המנהיג שעוד יישחט אותנו בשמחת תורה. וככה גלעד חזר והיא נותרה מושפלת מתמיד.
והערלים המשיכו באכזריות לחורר אותה במנהרות. מנצלים כל חומר גלם לרוע, לפיגועים, לטילים. אפס חיים, אפס צמיחה. אפס טוב.
והיא? למרות הכל שומרת אמונים לעוזביה. לא נותנת מפירותיה לרשעים שרק מוות וגועל בראשם. את כל החממות והצמיחה שהייתה כאן גנזה לתוכה. את כל השגשוג והפריחה – בלמה עד שנחזור. ממתינה בסבלנות ובכאב למי שעוד ילטפו את החולות. ירפאו את הפצעים.
עוד סבב בעופרת יצוקה. ועוד אחד בצוק איתן. אולי הפעם הם יישארו סוף סוף? ייקחו אחריות. אבל הם נכנסים לרגע קטן, ושוב יוצאים. "מי צריך את הבוץ העזתי"? היא שומעת אותם מלחשים מעליה. בולעת בכאב צורם את עלבונה.
הבוץ היא יודעת, זה לא היא, זה הרשע שמעליה. יום אחד גם להם ייפול האסימון והם יבואו לנקות את הבוץ הזה שהוטל עליה רק בגללם.
והרשע מרקיע לשחקים, והפעם גולש החוצה ביתר שאת. ובוזז, ואונס ורוצח – גברים, נשים ותינוקות. באכזריות אין קץ. ולתוכה נבלעים עוד בנים חטופים. נטמעים בעל כורחם בתוך המנהרות שמפלחים בתוך גופה. אבודים.
הנה הם סוף סוף באים כולם בהמונם ונלחמים כמו אריות. זה אולי נראה אחרת הפעם?
אילו לוחמים! איזו רוח! אולי הפעם יוציאו גם אותי מהשבי? האם גם הפעם הם יצאו מכאן בלעדיי? זאת בסוף תהיה עוד עסקה שמתעלמת מכל מה שקרה כאן בעשרים השנים האחרונות? שוב הם לא יבינו? מה עוד צריך לקרות?
האם גם הפעם הם יצאו מכאן בלעדיי? זאת בסוף תהיה עוד עסקה שמתעלמת מכל מה שקרה כאן בעשרים השנים האחרונות?
והיא שוב שומעת אותנו מדברים ברצינות תהומית עד הזויה על "היום שאחרי" ומכל האפשרויות אין את האפשרות הכל כך פשוטה ומתבקשת מאליה?
1. שיקום מחדש של הרשות הפלסטינית. כן, כן זאת מהסכמי אוסלו. בלתי נתפס שהיא עדיין ברצינות גמורה נחשבת אפשרות ע"י חלק מהנהגת צה"ל. חלופה מכובסת לאפשרות הזאת היא "שלטון מקומי חלופי בעזה" שזה למעשה יצירת רשות חדשה, עד שחמאס או מי שזה לא יהיה הבא בתור יחזיר אותנו שוב למציאות.
2. ניהול בינלאומי זמני – כמו היוניפיל שאמור היה להחזיק את חיזבאללה בלבנון השנייה ושהביא לנו שנה של גלות תושבי הצפון. הם ישגיחו. הם ידאגו. יהיה מנגנון פיקוח וכל הדיבורים הריקים.
3. ויש גם "הטלת האחריות" על מצרים או ירדן. בעיה קטנה – הם לא מעוניינים בשום צורה. אבל אל דאגה נמצא פתרונות יצירתיים ולחץ בינלאומי כדי לגרום להם לרצות איכשהו.
4. אבל במובנים רבים האפשרות האחרונה, שהיא כרגע זאת שנותרה האחרונה לביצוע, היא האבסורדית מכולם: שליטה צבאית זמנית. דגש על הזמנית. מה זה אומר במילים אחרות? להיות שוב כובשים אכזריים בעיניי המקומיים ובעיני העולם. ואז גם לשלם את המחירים בחיי אדם ובעלויות אינסופיות וגם להגיע לסוף התהליך אחרי שהזיכרון הלאומי יישחק והמחירים בחיי אדם יהיו גבוהים מדי – ופשוט לברוח שוב עם הזנב בין הרגליים. כמו שהיה בהתנתקות. כמו שהיה בלבנון של אהוד ברק.
אז בואו ננסה להתמודד ברצינות עם השאלה הזאת. מה גורם למדינת ישראל לברוח מהאפשרות הפשוטה והמתבקשת כל כך – לקחת אחריות מלאה על המקום הזה ולהפוך אותו למדינת ישראל. מה גרם לכל כך הרבה אנשי מקצוע להיכשל בקריאת המציאות של עזה לאורך כל כך הרבה שנים. מה גורם לפיתרון הזה, שהוא היחיד שעבד לאורך כל שנות הציונות, להישמע לחלקנו כפיתרון פחות ריאלי מכל התסריט המדומיין שעברנו כאן לאורך עשרים שנות נתישה של עזה? גם כאן אפשר להצביע על ארבע מניעות עיקריות:
הפחד מלחץ בינלאומי.
חוסר רצון להתמודד עם השלכות מוסריות: הפתרון של "שליטה ישראלית" מלאה – כולל דיכוי התנגדות, סיפוח, וניהול אוכלוסייה עוינת – נתפס כלא מוסרי בעיני חלק מהציבור הישראלי.
המחיר הכלכלי והאנושי: סיפוח עזה או ניהול ארוך טווח שלה דורשים השקעה עצומה במשאבים ובחיי אדם. גם כשברור שבטווח הארוך המהלך יפחית באובדן חיי אדם ויגביר שגשוג כלכלי, הדבר יוצר הרתעה בטווח הקרוב.
ונראה שמעל הכל, שחיקה בתפיסה הציונית המייסדת: ההצלחה של הציונות הייתה מבוססת על חזון של התיישבות ולקיחת אחריות על הארץ כולה, אך כיום, שאלת ה"לשם מה" ערערה לא מעט מערכי הציונות.
אין לזלזל במערכה הבינלאומית אבל צריך לגשת אליה ממקום שונה מהותית מזה שממתין לאישור בינלאומי. הניסיון לימד אותנו שהוא לעולם לא מגיע מראש. ההצטרפות הבינלאומית למהלכים דרמטיים הייתה תמיד רק תוך כדי תנועה. כך היה בהכרזת המדינה (אפילו ארה"ב בקשה לדחות אותה, ובאירופה הכירו בנו רק בשנת 75!) כך היה בששת הימים, כך היה בסיפוח רמת הגולן ועוד. לכן התיאום הדיפלומטי על עזה חייב יהיה להיעשות ממקום שמציג את המהלך כלקיחת אחריות ישראלית על המקום המוכה הזה שהגיע לשפל מוסרי. תיאום דיפלומטי נחוש שמוביל ולא מקבל אישור.
באשר להתמודדות המוסרית עם הפעולה של דיכוי אוכלוסייה עוינת. אכן כיבוש והכרעה הם אקטים מלחמתיים מכוערים ולא נחמדים. לא רק ליפי נפש אלא בכלל ליהודים שאמנם גיבורים גדולים כשצריך אבל באמת לא אוהבים מלחמות. אלא שלמדנו שאין באמת דרך לברוח מהג'וב המכוער הזה. ההפך – הוא הופך להיות מכוער יותר ורע יותר ככל שמנסים לדחות אותו. ברור היום שהרבה פחות דם היה נשפך לפני שלושים שנה כדי לדכות את הרוע שיצרנו בעזה. לא רק פחות מבנינו היו נופלים על אדמתה, אלא גם פחות מפלצות מחבלים ואזרחים שתמכו בהם שהיינו צריכים להרוג כדי להגיע להכרעה. החברה הישראלית היום בשלה הרבה יותר להבין שהמוסריות ההיא שניסתה לחמול על אוייב מרושע, היא מוסריות מושחתת וצריך להדוף אותה בעוז כשהיא תשוב ותנסה לצוץ בחוצפתה.
המחיר הכלכלי והאנושי – גם הנתונים ההיסטוריים העובדתיים בנושא הזה הם תלויי השקפת עולם. אבל אין מי שיכול לחלוק על העובדה שצה"ל מצא את עצמו מנפח ומגדיל את סדרי הכוחות שלו סביב עוטף עזה לאורך השנים באופן דרמטי – החל מהשנים שקדמו להתנתקות ועד לערב שמחת תורה. מה שהתחיל באבטחה גדודית אי אז התנפח לממדים אוגדתיים. וזה בלי להכניס את העלויות המטורפות מחוץ לשוטף. המלחמה הנוכחית מוערכת עד כה בעלות של מעל 200 מיליארד שקלים. לידה מבצעים כמו "צוק איתן" שעלה כ-10 מיליארד ₪, ההשקעה בכיפת ברזל שמוערכת בעשרות מיליארדי שקלים, והמכשול התת קרקעי שנאמדו בכ-3 מיליארד ₪ - נשמעים כמעט זניחים.
אז בהחלט כדי להגיע למצב שבו עזה תהפוך להיות מקום ישראלי עם מקומות עבודה שלא רק מפסיק להיות נטל כלכלי אלא אף מקום עם יישות חיים כלכלית נורמלית שמחזיק את עצמו, דרושה המשך השקעה גדולה בהכרעה המלחמתית הנוכחית ובמהלכים משמעותיים כמו עידוד הגירה. זה מהלך שנצטרך להשקיע בו רבות בשנים הקרובות. ובכל זאת כמו בכל מהלך, ההשתלמות הכלכלית שלו תגיע ככל שהוא ימוצה בנחישות עד תום. בדיוק כמו שעשינו בכל מהלך ציוני לאורך שנות קיומנו.
אבל כדי להצליח לראות את כל העובדות הפשוטות האלה ולא ליפול לדמיונות שהזינו את המדיניות המנותקת עד כה, יש צורך הכרחי לגשת לבחינת המציאות מתוך תפיסת עולם מוסרית יהודית – שמבינה באופן עמוק שאת המערכה על עזה לא מחשבים רק כעוד תחשיב בטחוני כלכלי באקסל הלאומי, אלא שיש כאן משימת ייעוד לאומית מוסרית שהיא חלק מהמשימה הציונית שטרם הושלמה.
אנחנו כבר מספיק בשלים ובוגרים כדי להיזכר מחדש גם בייעוד. המסר המרכזי במלחמה הזאת היא שהארץ הזאת היא לא סתם מקלט, היא חלק אורגני מהתפקיד המוסרי שלנו בעולם. כמו אדם פרטי שבורח מייעודו ומביתו הטבעי, ולא מוצא מנוח לרגליו, כך גם ברמה הלאומית – אין דרך לברוח מייעוד. לקיחת אחריות על הרוע שמתחולל בחבל עזה, הוא חלק מהותי מהתפקיד של העם היושב בציון. להפריח אור במקום הזה זאת אמירה מוסרית עם השלכות קוסמופוליטיות. במובן הזה, עזה היא באמת אחות קטנה שהעדפנו להפקיר – מהותית וממילא ביטחונית.
העבר לימד אותנו היטב ששום מקום כזה בארץ לא "וויתר" לנו. ככל שברחנו, העולם רדף אחרינו יותר והערבים רצחו בנו יותר. ככל שהתיישבנו ולקחנו אחריות כך הוטב בטווח הארוך גם כלכלית וגם בינלאומית, בעיקר לנו אבל בהחלט גם לאוכלוסייה שנכבשה.
הלוואי שאפשר היה להסתפק בדברים הפשוטים למדי שנכתבו כאן ולהמשיך להתווכח על הטיעונים האלה – האם עזה כלכלית? אולי בכל זאת ניתן לאיזה יישות ערבית אחרת שנמציא לעשות כאן עוד איזה ניסוי כלים? או האם יש לנו כוח להתחיל להתעמת ברמה הבינלאומית?
כי בינתיים הגענו לשלב שאנחנו הרבה אחרי האין ברירה. חיילים נהרגים במלחמה זה קורע את הלב אבל זה חלק מהמציאות של כל מלחמה. אבל החל מחודשים ספורים אחרי תחילת המלחמה סוגיית "היום שאחרי" חדלה מלהיות דיון תיאורטי אלא עיצבה באופן ישיר ומכריע את אופן המלחמה. לא רק את האסטרטגיה הכללית של הטיפול ברצועת עזה, אלא עיצבה באופן ישיר את אופן הלחימה, את הטקטיקה היומיומית. את ההכרעה על מה עושים אחרי שמסיימים לטהר איזור. האם מחזירים אוכלוסיה שפונתה. אפילו על איך כוח נכנס לתוך בית. דילמת היום שאחרי שטרם הוכרעה גרמה לכך שצה"ל נכנס יוצא ושב לג'אבליה, בית חאנון, צפון הרצועה.
לכן צריך לעמוד מול העובדה המטלטלת ש"היום שאחרי" המעומעם הורג לנו חיילים באופן יומיומי. וכבר לא נכון לומר שזה חלק הכרחי מהדיל המלחמתי הזה. אנחנו בשלב שבו חזרנו עמוקות לאותה קונספציה שמתעקשת עד היום לראות בעזה יישות זרה לישראל. וזהו למעשה שורש הקונספציה שהובילה אותנו לשמחת תורה.
****
איזה לוחמים אצילי נפש. איזה טוהר. הנה עוד תמונה של עוד צעיר. להביט בעיניים היפות והמחייכות שלו זה דבר שהלב מתפקע ממנו לשניים כל פעם מחדש. והחיילים האלה יודעים את האמת. רק בחוץ עוד לא שומעים את האמת הזאת. כי הלוחמים האלה שנתנו את נפשם בשבילנו נלחמו כדי לחלץ גם את עזה ביחד עם השבויים.
"קחו אותי אתכם" היא זועקת כבר שנים "זה גדול ממני וגדול מכם. אין לי חיים בלעדיכם. ואין לכם חיים בלעדיי. יש בינינו ברית שהיא גדולה מכולנו".
עזה יהודית היא צומת הרת גורל בתולדות הציונות. כל היתר דמיונות והדחקה ילדותיים. אחרי כל כך הרבה תלאות אין ריאלית ממנה.
