אני רק מבקש, אל תעצמו עיניים

שלום קוראים לי אלעזר ריגר..

אם הייתם פוגשים בי ברחוב נראה לי שהיה לוקח לכם אולי שלוש שניות לזהות מאיזה ציבור אני. כיפה גדולה, פאות, כל מה שצריך.
אני לא אחד שיודע לכתוב. אבל עכשיו קמתי משינה טרופה אחרי היום שהיה לנו אתמול.
קשה לי להגיד שבכיתי אתמול, כי לא בכיתי.

קשה לי להגיד שהצלחתי לחשוב אתמול, כי לא חשבתי.
אני מנסה עכשיו לעלות על הכתב את הרגשות שלי, את מה שעובר לי עכשיו בראש.

אני בן עשרים וארבע, נשוי עם שני ילדים ב״ה וגר בגבעות יצהר.

כן, יש לי עבר ״פלילי״ של מעצרים, מריבות עם שוטרים ותיקים בבתי המשפט. הייתי מורחק מיהודה ושומרון בשתי צווים מנהלים למשך שנה.

יש לי את כל התפאורה בשביל להיקרא נער גבעות.

מתבייש בזה אני לא.
נכון היה לי שנים קשות, לא תמיד היה קל וגם היה הרבה רגעים של משבר, כנער צעיר, יחד עם עוד כמה חברים שמנסים להקים עוד גבעה, לעמוד מול הממסד ולהגיד בקול - אנחנו לא מסכימים למציאות הזו.

אפשר לחשוב שנולדתי לתוך החיים ביהודה ושומרון, אבל בכלל לא. נולדתי להורים פתח תקוואים, אנשים ״נורמטיבים״ לכל דבר.
פשוט כשגדלתי כבר לא יכולתי.

למדתי בישיבה טובה- ״כפר חסידים״, ובאיזה שהוא שלב הדם רותח ואני עוזב את הישיבה לגבעות. לא מתוך משבר קיומי, לא מתוך איזה סכסוך או משהו, פשוט רצון נקי ואמיתי של נער שלא יכול לשבת בבית המדרש בזמן שזה המציאות.

את אהוביה, לצערי, לא הכרתי אישית. אבל זה לא העניין.
אתמול בבוקר, כמו הרבה יהודים טובים, שמעתי על הרצח הנורא של אסתר הורגן, לצערי כבר התרגלתי. התרגלתי לשמוע על אנשים שנרצחים ולחשוב פעם לאחר שהיה נרצח יהודי היינו שומעים על תגובות של יהודים, אבל היום לצערנו, התנהלות המדינה היא שלא מספיק שנרצח יהודי, אלא היא גם נלחמת עד חורמה ביהודים עם דם חם..

אתמול בבוקר לאחר ששמעתי על אסתר הורגן הי"ד כאב לי חשבתי על עוד יהודיה שנרצחה, עוד משפחה שקמה לתוך חלום בלהות, ושמכאן השרשרת נקטעה- מה יהיה עם הילדים, עם בעלה, עם ההורים, עם כל המכרים, זה לא מעניין כמעט אף אחד (וגילוי נאות אני גם כבר לא חושב על זה מספיק לצערי), התרגלנו!!

אבל אהוביה ב״ה לא התרגל. אהוביה נער צעיר שלא מסוגל לשבת בשקט.
אשריך אהוביה, אשרי חבריך.
אשריכם כל נערי הגבעות.

אז נכון שאני חושב שאני עושה דברים חשובים אחרים היום.. אבל אם לא היה את הדבר הזה נוער הגבעות, אם אני לא הייתי גדל ככה לא הייתי מי שאני היום, זה המשפחה שלי, זה החברים שלי, אלו האנשים שאיתם אני רוצה לחיות.

אהוביה שמע על הרצח ולא יכל לשבת בשקט, יצא מביתו, יצא מעצמו, למען אנשים אחרים.

את ההודעה על הרצח הנורא של ימ״ר שי קיבלתי באמצע היום, ישבתי במשרד, עבדתי, ופתאום ניגש אלי חבר ואומר לי: ראית מה קרה?

ראיתי ודממתי.

להגיד שלא חשבתי שהיום הזה יגיע - קשה לי לומר. בתור אחד שחווה בעבר וחווה בהווה את הרדיפה היום יומית של הממסד כנגד יהודים קשה לי להגיד שאני המום.

נכון זה רצח, פעם ראשונה שמשטרה הורגת יהודי, אבל כמות הפעמים שזה ״כמעט״ נגמר ככה היא אין ספור.

אף אחד היום לא שומע על הדברים הקטנים למשל: אתה נוסע הביתה ומולך נוסע רכב של ימר ש״י ובמקרה הם מנסים להתנגש בך. אתה נוסע לירושלים ובמקרה חותך אותך רכב של ימ״ר על מנת לעצור אותך. מעצרי ראווה שנגמרים לא פעם בפינוי לבתי חולים.

אהוביה זה אני.

אני זה אהוביה.

כל אחד מאיתנו היה יכול להיות זה שירצח.

זה שאכפת לו מעם ישראל ומהמצב כיום בארץ.

להגיד 'לי זה לא יקרה', לדמיין שזה חבורת נערים משוגעים, זה רשעות ושקר ועבודה בעיניים.

לא בקשנו כסף.

לא בקשנו כבוד.

לא בקשנו מעם ישראל כלום.

רק בקשנו דבר אחד - אל תעצמו עיניים.

אל תחשבו שאנחנו פושעים.

נוער הגבעות זה נוער חם, נוער טוב. הלוואי שכזה נוער שמלא בכוחות של תוהו עם רצון לתיקון היה בכל מקום.

כולם יודעים מה זה נוער, בכל מקום יש נוער טוב יותר - טוב פחות, אבל הנוער הזה הוא רק טוב. לפעמים קצת מבולבל, וצריך הדרכה אבל תמיד טוב..

אתמול לאחר ששמעתי על הרצח לא יכולתי להמשיך לעשות כלום (נכון ערימות של עבודה נערמו אבל לנפש כואב והנפש רוצה את שלה).

נסעתי עם חבר למקום הרצח, ניסינו להבין מה קרה שם להביא עדויות לפרסם את העוולה הנוראה הזו.

חסמו אותנו שוטרים לא נתנו לעבור.

הגענו לשם ראינו שם עורכי דין, בוחן תנועה, הח''כ בצלאל סמוטריץ, עומדים ומנסים לעבור וכלום, אטימות משטרתית.

מהי תשובתם? אנחנו כרגע באמצע חקירת אירוע.

איפה נשמע כדבר הזה?!

הצלחנו כמה חברים להגיע מסביב למקום האירוע, לכתוב מראה מזעזע זה דבילי, אבל אין לי מילה אחרת..

אנסה לתאר לכם מה אני רואה: יורד מהרכב (כמובן בריצה כדי שלא יעצרו אותי). רואה כעשרים נערים יהודים עומדים, יושבים ובוכים תוך כדי אמירת תהילים בצד אחד של הכביש, לפניהם שורה של לוחמי יס״מ חמורת סבר ששומרת שאף אחד במקרה לא יצא מהמקום.

בכביש עשרות רכבי משטרה.

צד שני של הכביש, עשרים מטר מלפנינו, מול העיניים זרוקה גופתו של אהוביה. פשוט ככה מוטלת ליד הרכב..

אנחנו מבקשים להתקרב, להזיז את הגופה, לשבת ליד חברנו, להגיד לידו תהילים. כלום! אסור! פעולת חקירה! כל תזוזה שלנו מחוץ למקום שבו הורו לנו להישאר נגמר בדחיפות ומכות מצד שוטרי היס״מ.
ככה במשך שעות נערים רכים בני 16-17 יושבים ובוכים, מה אפשר להגיד מה אפשר לעשות?

אז הוצאתי מצלמה וצילמתי. צילמתי את השקרים שניסו להסתיר, צילמתי את פעילות השוטרים, צילמתי את אהוביה מונח בצד.

את אהוביה פינו בשעה 19:30. על פי ידיעתי שש שעות לאחר שנרצח. תהום נפערה אצל חבריי, בלב קרע כזה שלא נראה שיתאחה במהרה..

ממקום הרצח נסענו ישירות ללוויה, מאות אנשים מגיעים מחבקים ועוטפים את הוריו של אהוביה.

התחילו הספדים, סיפרו בשבחו סיפרו עליו כמה היה חמוד, מצטיין, חרוץ, אוהב ונאהב.

אותי זה לא עניין. לא הבנתי מה רוצים ממנו. אני מאמין שגם הוא לא הבין מה הם רוצים.

ברגע שסיימו את ההספדים מאות אנשים זעקו מעומק ליבם מילה אחת ״נקמה״, נכון זה מילה קשה, להגיד שרוצים לנקום בשוטרים זה קשה.. אבל זה זעקה.
בתור אחד שעבר התעללות מצד משטרה זה מובן לי המקום הזה..

מקום של רדיפה נער שגדל לתוך מציאות שהוא לא רצוי שהוא בזוי רדיפות והתעללויות כל הזמן, למה בגלל שהוא אוהב בגלל שהוא הולך עם הערכים שחינכו אותו, אז יבוא יום והזעקה הזו תצא החוצה ותכאב.
היא תכאב, תכאב לנוער, תכאב למדינה, תכאב לכל אחד ואחד מאיתנו.

אבל אולי מתוך הכאב הזה יצמח דור חדש דור שכל מהותו זה תורה, זה קדושה, ואש בעיניים לגאולת עם ישראל.
הלוואי שהילדים שלי ימשיכו וילכו בדרך הזו.

שנזכה במהרה בימינו לגאולת עם ישראל.
אוהב ומחבק אתכם חברי נוער הגבעות (גם אם לפעמים נראה שלא) מוזמנים תמיד לקפה, לשיחה ולארוחת ערב.

אלעזר, תושב גבעת להבה, יצהר