בלי גינוני כבוד, בלי חליפה ועניבה, בלי שאיפות קריירה, בלי יח"צנות ותקשורת. פשוט בתכלית הפשיטות, היה חכם ישועה בן שושן. איש ירושלים של מעלה, אשר נתן עיניו ולבו להיות מיצר בצרתן של ישראל.
סיפר בנו רבי אברהם, שאביו העיד על עצמו שמשחר ילדותו שם הוי"ה מאיר מול עיניו. צדיק וחסיד היה. חי את התורה. איש בית המקדש, וביותר - איש קדש הקדשים. הייתה לו חיות מיוחדת במינה. כל אות בתורה הייתה בשבילו עולם ומלואו. הוא נולד בשנת תש"ו בין תקופת השואה הנוראה להקמת המדינה. הוא גדל עם האווירה של חכמי ישראל, על ברכיהם של חכמי ישראל. היה אהוב ליבם של הרצי"ה קוק זצ"ל, של מו"ר חכם מרדכי אליהו זצ"ל, ועוד.
מילדות לא ידע מהו פחד ומורא משום בשר ודם. ככל שגדל ועמד על דעתו, כך התפתחה אצלו ציפיית הגאולה. בשנת התש"ח והוא רק בן שנתיים וחצי, ניגש לשוטר בריטי ואמר לו: בוז לספר הלבן, יחי דגלנו כחול לבן!
עוד סיפר בנו רבי אברהם, את שהיה מספר להם חכם ישועה שבילדותו היה הולך עם אביו מידי שבת לקבר דוד המלך בהר ציון, (כי הר הבית היה אז ביד הירדנים) ואחרי אמירת תהילים היו עולים על הגג ומשקיפים לעבר מקום המקדש, ומאז היה חולם וחולם על מקום המקדש ובית המקדש. חכם ישועה תיאר לבניו שמעודו הוא רואה בעיני רוחו את בית המקדש יורד כמטאור מן השמיים ומאיר באופן בל ישוער וכל ישראל סביבו חבורות חבורות עם הקרבנות, שרים ושמחים. דבוק וחבוק היה בציפיית הגאולה, בנתינת דעתו על השראת השכינה בקודש הקדשים. הוא היה אומר: "משאת חיי: למקדשך תוב ולקודש קודשין". עוד היה אומר שתכלית כל עבודת ה' היא "אתה הראת לדעת כי ה' הוא הא-לוקים אין עוד מלבדו".
הוא אשר עזב החשבונות הרבים אשר ביקשו להם בני אדם ושם את כל חשקו ומאוויו להיות כולו בלתי לה' לבדו. מילדותו עמל בתורה בחצות לילה עם גדולי המקובלים בירושלים של הדור הקודם, חכם דוד לניאדו וחכם מורדוך עטיה זצ"ל, עד אשמורת הבוקר...
כסף? לא מעניין אותו בכלל, הוא בז לו! לימים יאמר לאיש שמביא לו מעטפה על ברית המילה שעשה לבנו: כמה יש במעטפה? אלף ש"ח. ב1,000 ש"ח אתה רוצה שאמכור לך את המצווה?
הוא אשר בתוך ים של יסורים שמח עם המצוות, עם קרבת אלוקים. סיפר בנו שאפילו בשבועיים האחרונים לחייו כשהיה מאושפז עם כאבים חזקים מאד, היה אדם שמח. גם עם הכאבים, היה מלא בשירה, שר הרבה, סבל וקיבל את הכול באהבה.
הוא אשר משקיע בבניו היקרים ללמדם דעת ויראת אלוקים באהבה וברוב חיבה.
הוא אשר לו נאה ולו ויאה הפיוט "לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי". שיא הכול היה אצלו הרעותא דליבא, החשק הפנימי המשתוקק בשיא הכוח והשמחה והדבקות בה'. "בשמך יגילון כל היום, ה' באור פניך יהלכון". בשמחה ובדבקות כל היום.
הוא אשר הורה לו הרב הצדיק יוסף שלום אלישיב זצ"ל: אתה תלך לצבא, ויצא לעזרת ה' בגיבורים, למלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר, ומסר נפשו ונלחם מלחמות ה' לאקמא שכינתא מעפרא.
הוא אשר חי בבית המקדש, והיו עיניו ולבו שם כל הימים, ואהבת וחיבת הארץ תקועה הדק היטב בליבו הזך, ושר ומפייט בעוצמה ובקדושה את שירת הבקשות, את הפיוט המיוחד: "ארץ הקדושה יקרה חמודה לתורה ותעודה תיקרא דרושה"...
הוא אשר עמלו בתורה בסתר, ועבודת ה' שלו בלבת אש, עם להט ותשוקה עצומים, וביקש לחזור שוב ושוב על השיר יה אכסוף כי חשב שתחילתו במילים "יה אכסוף לאור אין סוף!"
הוא אשר כמו עליו ממש נכתבו דברי אור החיים הקדוש: "אדם שזכה בדבקותו יתברך ואהבתו ובו קיבץ כל ממונו והונו, ויבז בעיניו קנות דבר בעוה"ז לצד סכנת המקום נוסף על מיעוט שוויו. ולקח לו ה' לאלקים".
אשריו!!!
