היתר מכירה כן, הר הבית לא?

זה עתה נכנסו אל שנת השמיטה ורבים ממנו כבר שמעו את השאלה הנפוצה ביותר לשנה זו - 'אז איזה פירות אתה קונה השנה? היתר מכירה, יבול נוכרי או אוצר הארץ?' כשהשיקול הוא, מה עדיף, לעזור לחקלאים ויישוב הארץ או לאכול פירות עם כשרות מהודרת?

וכבכול שנת שמיטה, מתעורר מחדש לחיים הפולמוס בעניין היתר המכירה, ובראשו כמובן, דעתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

היתר המכירה היא אחת הסוגיות המורכבות בהן מכריע הרב, כשמטרת ההיתר היא למכור את הקרקע בשנת השמיטה לגוי על-מנת להפקיע ממנה את קדושת השביעית, וכך יוכלו החקלאים לעבוד בקרקע ולמכור את פירותיה. הרב מרחיב בסוגיא זו במספר מקומות בכתביו; במבוא לספר שבת הארץ, בתשובות אחדות ב'משפט כהן' (סימנים נח-סז, שנכתבו לפני פרסום שבת הארץ), ובכמה מכתבים באגרות הראי"ה ח"א, כולם סביב שנת השמיטה תר"ע.

בכל ההתעסקות בסוגיא זו, עומדים לנגד עיני הרב החקלאים שאינם יכולים להרשות לעצמם להתבטל שנה שלימה מעבודת השדה, ועלולים חלילה להגיע לדוחק גדול וסכנת רעב. הסכנה הגדולה של קריסת היישוב שהיה אז קטן וצעיר, יחד עם השביתה, עלולים היו לגרום להחרבתו, ועוד שיהודים רבים שישמעו על הקשיים בפרנסה ומחיה בארץ, יימנעו משום כך מלעלות אליה.

דוגמא לכך כותב הרב באגרות הראי"ה ח"א (אגרת שכא): "ידוע הדבר, שמפני תיקון הישוב מוכרחים אנו להשתמש בהיתר המכירה, אך תמיד נמצאים ע"ז עוררים... אמנם אני הנני בעניי מן המתירים, בשביל תיקון ישוב אה"ק." ובמקום אחר (סוף ההקדמה לשבת הארץ, עמ' כז) כותב הרב: "וביחוד אותם החפצים להשקיע סכומי כסף... שהם דואגים מאד מפני שביתת המסחר והפסק חבורו בשביעית שעל-ידי-זה לא יוכל להתכונן במדה הגונה גם בכל ימות השנים כולם. מתוך כך אלה ואלה מושכים ידי ם מארץ הקודש ומשקעים עצמם בארץ-העמים".

משום כך, מחפש הרב כל דרך היתר וקולא אפשרית, ע"מ להתיר את עבודת החקלאים בקרקע בשביעית ונביא כאן מספר ציטוטים מדבריו בנידון:

"כי במקום דחק עצום ונורא, כמצב הישוב, אפילו אם סומכים על יחיד במקום רבים אין מזחיחין אותם, ומצינו כיוצא בזה בכמה ענינים שהיה ההכרח גדול, שסמכו על דעת יחיד, ולא מיחו בדבר, וכן ראוי והגון, וכל זה היה אפי' במידי דאורייתא אם סומכים  על איזו דעה יחידית... ובנידון דידן, שהדחק של בטול הישוב ושוממות אה"ק הוא גדול הרבה יותר ויותר...ודאי חובה לאהדורי אחרי דרכי היתר אפילו בפרצה דחוקה ביותר." (משפט כהן סג)

"..אבל כשמודיעים שכפי המדה של הדחק יש צדדי היתר, והצדדים הללו אינם נופלים מכל דרכי היתר של הדברים הדוחקים הרבה, כסירכות וחדש וכיו"ב בהוראות רבות, שסומכים ע"ד יחיד.." (שם)

"..וע"כ אנו צריכים להכנס בפרצה דחוקה וללמד זכות על ישראל בדבר שאי אפשר כזה" (שם, ס')

"שכשההכרח מחייב להנהיג כן מפני הדחק אז בודאי מצוה להורות כן, בדברים אלו וכיו"ב, כדי להסיר המכשול מהנכשלים ולהרויח הדוחק הגדול של אותה שעה." (מבוא לשבה"א סוף אות יד)

"שסומכין בהן בלא פקפוק על דרכי היתר דחוקים, על הערמות ועל דעת יחידים..." (אגרות הראי"ה ח"א רעג) 

"וד' יודע, כי הייתי חפץ  להחמיר ידי כל הדעות, אבל ראיתי שהוא דבר שא"א כלל וכלל." (שם, שו)

מכל הנ"ל עולה יסוד ברור: כשהדברים נחוצים וקריטיים, ובפרט דברים הנוגעים לכלל ישראל ולארץ ישראל, ישנה חובה ומצווה לחפש אחרי הוראות היתר ולעיתים אף דחוקות ביותר.

ואמנם, לי הקטן, עולה תמיהה גדולה היום. בראותי כי רבים מממשיכי דרכו של הרב בכל הנוגע לסוגיית העליה להר הבית, לא רק שאינם מחפשים כל צד היתר בזה, אלא אדרבה, מחפשים לאסור ככל האפשר את העליה ההרה, ומעודדים את העם היושב בציון להימנע מלעלות אליו ולסוגרו בפני עליית יהודים.

ותמיהה רבה על זה! בהר הבית, מקום מקדשנו, שוכנים שני מסגדים (ואחד שנוסף בשנים האחרונות), הערבים מסיתים לרצח יהודים, שועלים הלכו בו והריבונות היהודית במקום מועטה ביותר. ואנחנו מחרישים?

האין זה, לכל הפחות, שעת הדחק, בה יש לחפש אחרי כל היתר אפשרי? האין זה הכרח לעלות להר הבית, ולו בשביל להצילו שלא יפול לידי זרים חלילה? האם לא כך היא הוראת הרב שישנה 'חובה לאהדורי אחרי דרכי היתר אפילו בפרצה דחוקה ביותר'?

למה היתר מכירה כן, והר הבית... לא?

הכותב הוא תלמיד בישיבת הרעיון היהודי.