יושב וכותב בסערת רגשות. כשמדברים על ימ"ר ש"י קשה לשכוח את הרדיפה שחוויתי בעצמי בעבר, ואת הרדיפה שחווים גם בימים אלו חברי.
מצד שני, כשרואים את אבישי מועלם, מפקד ימ"ר ש"י שנעצר בגלל רצונו לשנות את הימ"ר מבפנים - שיתחילו להתעסק עם האויב האמיתי ולא באחיהם היהודים, אני חש שמדובר באסיר ציון של ממש. עד כמה? אני לא יודע. לא שמעתי על אבישי עד לרגע בו נעצר.
אני, שהחלטתי לפעול לקידום הגאולה מחוץ למערכת, מעריך מאוד את אותו בן אדם שנכנס לתוך לוע הארי, אל תוך הבולדוזר מלא הרקבון, בניסיון לשנות את המצב לטובת עם ישראל.
ולגופה של הפרשייה: עוד פרשייה ועוד פרשייה, ואנו רואים את ראש הממשלה והשרים מוכי תדהמה. יש פה מערכת רקובה שתרדוף ותרמוס בכל הכוח כדי שלא יהיה פה שום שינוי. מי כמונו מכיר זאת?
אז מה קרה שהרקבון של המערכת והשליטה הדיקטטורית של שונאי ישראל כה חזקה?
נלך קצת אחורה: במשך השנים היו שתי אופציות: או שהשמאל שלט, או שביבי היה ראש ממשלה אך השמאל שלט. הימין העדין היה מרוצה מעוד כמה נקודות התיישבות, קצת תקציבים, בעוד השמאל תמיד שאף לחזון מדיני נוראי ובומבסטי. הימין לעומת זאת, התעסק יותר בלשרוד את הנשיא האמריקאי העוין התורן, ולקבל תקציבים למוסדות החינוך. אי אפשר להתעלם מהמהפכה החיובית שמתרחשת פה בשנים האחרונות: ערכי השמאל קרסו. החלומות של השמאל על מדינה פלסטינית נגנזו מתוך הבנה שאפילו האויב לא ישתף פעולה איתם. ערכי המשפחה - אבדו. אפילו החזון האסוני אותו נשא השמאל נהיה חסר רלוונטיות. ומה שנותר זה רק לא ביבי.
בו-זמנית, הציבור הימני, בדגש על הציבור הדתי, הגיע לכלל הבנה כי עליו לקחת את המושכות לידיים ולהוביל את המדינה שזקוקה לחזון יהודי, מצליח וכובש.
כך התחילו להתגלגל העניינים: רפורמה משפטית, שינוי היחס לאויב הערבי, שינוי המאזן התקשורתי (בין היתר הקמת חדשות הגבעות, ערוץ 14) ועוד.
האליטות הרגישו ששעון החול שלהן הולך ואוזל. אם עד עכשיו הן יכלו להשלים עם זה שביבי ראש ממשלה, כי הן עדיין שלטו דרך הפקידים, היום באנו להחליף גם את הפקידים. עד היום הן יכלו להשלים עם כמה ישובים ביהודה ושומרון, היום מדברים על ריבונות וגירוש האויב לארצות אחרות.
הן מבינות שזה מלחמה על כל הקופה, כמו חיה פצועה שנלחמת באכזריות עם כל האמצעים, ולכן הן שברו את כל הכללים הישנים, חצו את כל הקווים.
זה התחיל בלתפור תיקים לראש הממשלה, דרך ניסיון למרד אזרחי נגד הרפורמה, ועכשיו הם בעיצומו של גל מעצרים פוליטיים שנראה שנלקחו מתוך חלום סובייטי רחוק. השב"כ ובכירים משפטיים פיתחו קנוניה מאפיונרית שחוטפת בכירים בדרגות גבוהות בנסיון לנטרל אותם.
צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין. אבל דווקא עכשיו, על ציבור הימין בעל החזון, הציבור שצמח מתוך לימוד של שנים, הציבור שחולם על גאולה, על בית מקדש, על עם ישראל בתפארתו - זהו שעת הכושר שלנו.
עלינו להבין את כוחנו ולתת עוד יותר גז ועוד יותר גז. מי שיבחר במערכת ויצטרף להצלחה - מוזמן בשמחה. ומי שלא - מוזמן להתייאש. קם פה דור חדש. עלינו רק להבין את כוחנו ולהמשיך בכל הכוח, עד לשלטון יהודי אמיתי. איך אומרים? "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". הסוף של השקר קרוב והחושך הכי גדול הוא לפני הזריחה.
ואם נחזור למפקד הימ"ר אבישי מועלם, על אף הרדיפה רבת השנים של ימ"ר ש"י, שאינני מפחית בחומרתה כלל, אין דרך אחרת לומר זאת: אבישי הוא אסיר ציון. הוא עוד עצור במערכה של מלחמת האמת בשקר, החזון היהודי מול להיות "עם ככל העמים".
