הרב בעל העוז והענווה

בבואי לכתוב על אהובנו הרב אביחי רונצקי זצ"ל, האיש הגדול והצנוע שנסתלק מעמנו בימי חג המצות, ימי אכילה נשגבים ללא חמץ של גאווה, נזכרתי במעשה שהיה עם הרב שלמה גורן זצ"ל הרב הצבאי הראשון לצה"ל שהרב רונצקי כל כך הזכיר אותו במהלך תפקידו זה.

הימים היו ימי הקמת חטיבת הצנחנים טרום מבצע קדש. מפקד החטיבה דאז אריאל שרון אמר לרב גורן באחד התרגילים "לנו אין אף צנחן דתי, ולכן הצנחנים לא זקוקים לכל עניני הדת. ברגע שאתה מביא לי את הצנחן הדתי הראשון, אני מכשיר את המטבחים, אתן לך לבנות בית כנסת ונפסיק להתאמן שבעה ימים בשבוע".

אמר לו הרב גורן מיד וללא היסוס: "אני מקבל את ההסכם הזה, ואני אהיה הצנחן הראשון...".  ואכן הרב גורן הצטרף מיד לקורס צניחה הקשה והמפרך אז, והצליח בדרכו המיוחדת בעלת המופת והדוגמא האישית לשנות את המציאות הרוחנית בחטיבת הצנחנים ופתח פתח למאות מתנדבים דתיים להיכנס לשורותיה ובהמשך לכל יחדות הצבא (בעוז ותעצומות, עמ' 243-245).

כזה היה בעיני, הרב רונצקי בכל חייו ובפרט בתפקידו החשוב כרב צבאי ראשי. הוא הצליח בתקופה קצרה יחסית להחזיר את הרוח הגדולה של הרב גורן ואף להעצימה שבעתיים, במדי הב' המיוזעים, בהגעתו לכל יחידה ויחידה, באימוני שטח ואבק ובכל תנאי מזג האויר, במגע האנושי החם והלבבי שהמיסו כל מחיצה ויצרו חשמל של אחדות ואיכפתיות מכולם.

המפגש האחד שחדר והרטיט את נימי נפשי, היה בימי המלחמה העקובה שפרצה באחת בראש השנה התשס"א וגבתה את חייו של לוחם מג"ב מדחת יוסוף ז"ל בקבר יוסף הצדיק בשכם, ולאחריה נסיגת צה"ל המבישה מהמקום ועלייתו בסערה השמימה של אהובנו הרב הלל אליהו ליברמן הי"ד ובהמשך בחול המועד סוכות כ' תשרי התשס"א הטיול בהר עיבל שבו נעקד על קידוש השם הרב בנימין הרלינג הי"ד.

במסגרת תפקידי בחרום, גויסתי בצו 8 והייתי כפוף לחטמ"ר שומרון.

הרב רונצקי שימש אז בתפקיד רמ"ט החטיבה ובמסגרת תפקידו זה הוא החל לנהל את החמ"ל בעת האירוע על הר עיבל.

בצומת החטיבה התפרסו טנקים במסגרת פקודת 'כתונת פסים' כשפניהם פנימה לתוך העיר, ולפתע ראיתי את הרב רונצקי יוצא עם מכשירי קשר נעמד בצומת החטיבה כשכולו מוכוון משימה: להפעיל את פקודת המבצע ולפקד על הכוח שיכנס לשכם לחבור לאזרחים שנלחמים על חייהם יחד עם שלושת חיילי חרוב ולהצילם.

האירוע התרחש שלושה שבועות לאחר האירוע המביש של הפקרת מדחת יוסוף ונראה היה שהרב רונצקי החליט שאירוע נורא שכזה לא יחזור עוד. אני זוכר שפניתי אליו והבהרתי לו את המצב בהר עיבל כפי שהיה ידוע לנו מתקשורת עם האזרחים שהיו שם.

הוא אמר לי: "אני מנסה לעשות הכל ומלמעלה אין עדיין אישור להכנסת הכוחות". עדכנתי אותו שיש התארגנות של אזרחים לנסות להגיע להר עיבל ולסייע למטיילים עקב התמהמהות הצבא.

הוא נחרד מעצם הרעיון מחשש לירי של כוחותינו עליהם ואמר לי שינסה שוב להשפיע על מקבלי ההחלטות. עקבתי אחריו וראיתי את מאמציו הבלתי פוסקים להשפיע כלפי מעלה עד שקיבל הנחיה להיכנס לתוך החמ"ל בחטיבה.

הוא היה נראה לי סוער בנפשו ואיני יודע מה עבר בראשו אך בפועל הוא נשמע לפקודה ונכנס לחטיבה חזרה. במהלך הערב נכנסתי לחמ"ל החטיבה ובדיוק באותו רגע שנכנסתי הוא קיבל עדכון שההרוג על ההר הוא מורו ורבו הרב בנימין הרלינג הי"ד.

ראיתי את החיוורון בפניו הוא הוריד את השפופרת, הליט את פניו בידיו למשך מספר שניות ארוכות, התייחד עם זכר רבו האהוב וכאבו האישי, ואז התנער באחת והמשיך לנהל את החמ"ל עד לסיום האירוע. רק מי שידע את הקשר הנפשי המיוחד שהיה ביניהם, יוכל להעריך את עוצמת הכוחות להם היה נדרש הרב רונצקי ברגעים אלו לא להישבר ולהמשיך לפקד על החמ"ל בתפקידו כרמ"ט.

המפגש השני החרוט בליבי, מספר שנים לאחר מכן בשנת תשס"ו, אני בשירות מילואים בתפקיד מפקד פלוגה שהחזיקה את מרחב הר עיבל בתעסוקה מבצעית.

בימים האחרונים לתעסוקה ביום שישי בשעת אחר הצהרים מופיע הרב רונצקי עם ג'יפ במרומי ההר, לבוש מדים בדרגת אלוף משנה, עדין בתפקיד ראש מטה החטיבה. הוא מודיע לי שבא לעשות ביקורת מטעם החטיבה ואני מופתע פעמיים. פעם אחת על העיתוי ופעם שניה על עצם הביקורת...

למרות השעה ולמרות הקירבה והידידות שהייתה בינינו, הרב רונצקי מילא את תפקידו נאמנה ובפעם הראשונה והאחרונה בחיי זכיתי לביקורת מיוחדת ואמיתית שכזאת. עניינית ומיקצועית מחד ואיכפתית ודואגת מאידך.

שילוב נדיר של רצון לדעת להבין ולקבל הסבר על הכל, תוך רישום מדוקדק של הצרכים המנהלתיים והמבצעיים של המוצב עם הניסיון המבצעי והידע שנרכש אצלנו במהלך התעסוקה, ולאחר מכן ללמד ולהוסיף מכל הנצבר אצלו ממרומי גילו ותפקידו לתרום לעשיה מבצעית טובה יותר, והכל בחיוך ובמאור פנים חודר לבבות.

בספירת 'החסד שבחסד' נסתלק מעמנו איש הענווה והחסד בעל התשובה הרב אביחי רונצקי זצ"ל, ובספירת 'הגבורה שבחסד' נטמן ברגבי אדמת איתמר הקדושה איש העוז והגבורה תת אלוף הרב אביחי רונצקי זצ"ל.

מסע הלוויה היה מעין חלום של גאולה. מיטה הנישאת מאליה, מונפת אל על בבחינת 'הארון הנושא את נושאיו' מוקפת באנשים לבושי בגדי חג ובגדי עמל כפיים, מדים צחורים ומדי יזע, חסידים בלבושם עטורי שטריימל עם בוגרי הריאלי כשכיפת שמיים לראשם, קצינים בכירים ולוחמים תלמידים כבנים, מתנחלים בכיפות גדולות ופיאות וקיבוצניקים פטריוטים נאמנים, כשהמכנה המשותף לכולם הוא חברים שאסף ונגע בליבם בדרך המיוחדת לו ברבות הימים.

"מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב"