הרפורמה המשפטית – העלאתה לשורשה:
ב"ה ותודה לה' עברנו את החלק הראשון של הרפורמה המשפטית, ללא כניעה לאיומים ולסחטנות. אך עלינו לשאול את עצמנו: מה המטרה שלנו שאנחנו רוצים רפורמה משפטית? לא רק מה המטרה בזמן ובטווח הקרוב, אלא כי אם מה המטרה הכללית, העליונה, שלאורה וממנה נגזר הצעד הזה של רפורמה משפטית. ברור כי המטרה הקרובה של הרפורמה המשפטית, היא להחזיר את האיזון למדינה, ולהסיר את החסם המונע ממנו לממש מדיניות ימין אמיתית, או במילים אחרות: להשתחרר מעולו הכבד והמעיק של בית המשפט העליון, ולהחזיר את הצדק. אך עלינו לחשוב על המטרה העליונה יותר, על מה שאנחנו חולמים יום יום, וחותרים בפעולותינו להגיע לשם. אנחנו רוצים בית מקדש, ובאשר לאיזה משפט אנו רוצים שיהיה פה ואיך אנחנו רוצים שייראה - אנחנו רוצים סנהדרין. אם כך, הדרך לשם, היא קודם כל לחזק את מעמדם של בתי הדין הרבניים, ולתת להם סמכות עליונה עד כמה שנצליח. מכאן עלינו 'להעלות לשורשה' את הרפורמה המשפטית, ולהבין שהיא צעד ראשון לחיזוק בתי הדין הרבניים, גם בכך שזה מחליש את בלעדיותה וסמכותה ה'עליונה' של מערכת המשפט החילונית, וגם בכך שבג"ץ לא ייטול לעצמו סמכויות של בתי הדין הרבניים, כפי שהוא נוהג לעשות תמיד ולבוא בתחומם של בתי הדין הרבניים (ע"ע בג"ץ הבוגדת), והן שבכך יפסוק פחות פסקי דין הסותרים את ציווי תורתנו הקדושה, תוך הפרדת הדת מהמדינה ורמיסת הדת ברגל גסה. אזי אם כן: הרפורמה המשפטית, היא היא צעד ראשון בדרך לסנהדרין, ויהי רצון שנמשיך בדרך זו.
בית המקדש – במהרה בימינו?
לרובנו, נראה העניין של בית המקדש כחלום רחוק, וודאי וודאי שלא ישים בזמן הקרוב. אך השאלה המתבקשת היא – למה לא? הרי גם חלום שיבת ציון והעלייה לארץ, עד לפני כמאה שנים ויותר, היה נראה חלום רחוק והזוי, וכמו כן חלום הקמת מדינה, ועצם זה שאנשים התייחסו אליו כאל מציאותי, והתעסקו בו, הפך מחלום לרצון, ומרצון הפך למעשה. אבל בזמן של חולמי החלומות, היו שצחקו על כך, "זה לא רלוונטי במציאות הנוכחית", אמרו. אבל כאז כן היום – מה שנראה כחלום רחוק, מהרה יהיה חלום קרוב, ומחלום הוא יהפוך לרצון להגשמתו בפועל, ורצון יוביל למעשה. כבר עכשיו יש את האדריכל יורם גינזבורג, שתיכנן תוכנית לבניין המקדש, ויש את מכוני המקדש ועוסקי המקדש השונים המתעסקים בזה. הסיבה שהורו לנו גדולי ישראל בדורות האחרונים ללמוד הלכות המקדש, היא לא רק משום ש"מהרה יבנה המקדש", אלא הוא מתוך ידיעה, כי עיסוק בנושא, יוליד רצון לקיום החלום, וממילא כשכבר יהיה מספיק רצון, הדברים יובילו לכדי מעשה במציאות-בשטח. על כן חובה עלינו להתעסק, לחלום ולרצות את בית המקדש, ולדמיין אותו במציאות הנוכחית של ימינו, וכמו כן לפעול כפי מה שידינו מגעת כדי לבנותו בפועל ממש, ובתקווה שזה יקרה בשנים הקרובות, ובעיקר – להתייחס לזה כאל דבר מציאותי.
תשעה באב ויום הכיפורים
החל משלושת השבועות, וביתר שאת בתשעה באב, מכה בנו ההכרה כמה אנחנו רחוקים מהמצב המתוקן שלנו, וכמה אנחנו רחוקים מה' ומאיך שהדברים צריכים להיראות. הכרה זו מעוררת בנו כאב, שהוא ייתן לנו כח ותמריץ כדי לפעול לתיקון הריחוק. בתשעה באב אני אומר- אוי, כמה אני רחוק. באלול אני כבר מתחיל לתקן את הריחוק ולשוב בתשובה, ומנסה לסגור את הפער. ביום הכיפורים, אנו כבר בדרגה הרבה יותר גבוהה – אנחנו יכולים להתייחס ישירות לעוונות הספציפיים שלנו ולהתוודות עליהם, שזה רק אחרי שהתייחסנו לריחוק הכללי שלנו מאת ה', אנחנו יכולים גם לשים לב לפרטים הקטנים. אחרי שאני כבר מתקרב יותר – עדיין ובמיוחד אז אני מרגיש את כל פרטי העוונות הקטנים שהם מפריעים לקרבה ביני ובין ה', ולהיות מסוגל להתעסק כבר בפרטים הקטנים – זוהי דרגה גבוהה.
אשר יגורתי- דעה של בן תשחורת 1 כ"א אב תשפ"ג 14:34 מה.
הוי קל לראש.. כ"ג אב תשפ"ג 20:14 ג