כי ממנו נקח לעבוד את ה'

לאחר שמסירים את כל הסחי, ההזייה, הטרלול, שפת הביבים, האלימות ובעיקר את הפער הענק בין הדמיון למציאות. את ההיסחפות המוטרפת, העדרית, החרדתית והמאוד לא אינטליגנטית של מאות אלפים...אחרי כל זה ראוי כי נלמד גם מתופעה זו, שעדיין לא ברור לאן היא מתפתחת.

בדין ודברים שהיה למשה עם פרעה, אמר משה לפרעה: "גם אתה תתן בידנו זבחים...כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלקינו". בהפשטה, מוסבר בחסידות, כי מכל התרחשות גם זו הנראית כרעה ומכאיבה – כידו הקשה של פרעה - נדרש ומתבקש – 'לקחת זבחים' – תובנות ועצות לעבודתו יתברך.   

מה יש ללמוד מהשמאל? באותיות של חסידות: ה'כלים' טפלים ל'אורות'. המסגרות עם כל חשיבותן (ובחסידות מתבאר כי שורשם אף גבוה מהאור...) הן 'מלבישות' את המניע העמוק שדחף להקמתן. לא סביר ולא ראוי ש'הגולם יקום על יוצרו'.

ל'לבושים' שני תפקידים הפכיים. לגלות ולהסתיר. כאשר הלבוש החיצוני תואם את הפנימי המתלבש בו, אזי לא רק שאין הוא מסתיר אלא, אדרבה, בכוחו לגלות-להגדיר ולהמשיג את מה שהיה נעלם. במקרה זה ה'לבוש' מביע וממלל את מה שהיה עד כה סודי 'חמקמק ונזיל'. מאידך, כאשר ה'לבוש' נעשה דומיננטי יתר על המידה, מנסה ל'השתלט על האירוע', חש כי הוא  "חי הנושא את עצמו", באותו רגע נעשה הלבוש המפואר המשקף את אשר בתוכו ל'בית כלא' לנשמה – הפנימיות נשבתה וגלתה.

כאשר המדינה, מסגרת הקיום, משקפת ומצליחה להביא לידי ביטוי את ה'אני מאמין' של אזרחיה, טובה המסגרת מאוד מאוד. אך כשהדחף העמוק לבית לאומי נפגע או חש מאוים, אז מה טעם במסגרת? את מי, ואת מה היא ממסגֶרת?!

באותיות תלמודיות ה'גברא' חשוב יותר מ'החפצא'. אין קדושה ב'חפצא' (במסגרת הלאומית) לכשעצמה,  ללא ה'גברא' המחיה אותו. העדפת המסגרת הלאומית על הפרטים, מתוך תובנה, הנכונה לכשעצמה, כי 'השלם גדול מסך חלקיו', יכולה להתדרדר לפשיזם. כך למדנו על בשרנו  בזמן הגירוש, כיצד רומסת המלכות ברגל גאוה את האזרח הקטן ואת מפעל חייו, כפי שהטיב לתאר זאת תא"ל גרשון הכהן – בראיון עתונאי מיד לאחר הגירוש - את ההתרגשות שאחזה בו למראה טורי החילים לבושי השחורים הנכנסים ל'גוש' באלפיהם...

איפה אנחנו בכל סיפור הזה? בגוש קטיף הציבור הכריע הפוך! ה'גברא' – חלום השיבה לציון ובניית ארצנו הקדושה והפרחתה - סיבת הסיבות שלמענה התכנסנו נכנע ל'חפצא'. יטען הטוען, כי הצד השני, שטען כי אין בכוחה של ישראל להחזיק במקומות שנעקרו, וטענת 'גברא' היא...נכון שזו טענה לגיטימית אך 'הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות'. אותו ראש ממשלה שטען ערב בחירתו כי "דינה של נצרים כדינה של תל-אביב", הפך את עורו בן לילה, ויחד אתו התהפכה המציאות על פניה והחזקת הישובים הפכה להיות נטל לא סביר מבחינה בטחונית...הסברו האלטרנטיבי של ח"כ לשעבר צבי הנדל "כי כעומק החקירה כך עומק העקירה" נשמע משכנע הרבה יותר.

מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>

שאלה עקרונית, שאנחנו נוטים לברוח ממנה.

לו היו בידנו ה'כלים' שישנם בידיו של השמאל  – טייסים, טייקונים, צבא, שב"כ וכו' - האם גם אנו היינו עושים בהם את אותו שימוש? האם ראוי היה לעשות בהם את אותו שימוש כדי להציל את גוש קטיף וצפון השומרון?

שתי השאלות אינן זהות. על הראשונה התשובה פשוטה – הצבור הד"ל לא היה דוחק את המדינה אל הקיר. נקודה. האם ראוי, על פי תורה, זו שאלה אחרת, וראוי להתבונן בה.

ככלל, הראש ההלכתי, 'ראש נגלה', הוא ראש מציאותי ומפוכח.  נכון, כי על החכמים לתקן ולעשות סייג לתורה, שמא ישתלשל - מתוך המעשה המותר לכשעצמו - מעשה האסור מהתורה. התובנה כי יש להתרחק ולהרחיק מעצם האיסור פשוטה כלשון חכמים : "משום לך לך אמרי נזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב" [שבת יג.]. אך הכח הזה הצטמצם ובטל עם חורבן הבית וחתימת התלמוד. בפנימיות – בה כל ירידה חיצונית מתפרשת בהעלם [גם] כעליה - היכולת לראות קדימה בבחינת 'איזהו חכם הרואה את הנולד' ולהכריע כי יש להתערב ולתקן תקנות המרחיקות את האדם מן העברה [כמעט] בטלה ועברה מן העולם, ומה שאסור אסור, ומה שמותר מותר.

כלפי מה הדברים אמורים?

בעיניו הסבירות של כל פוסק צמצום עילת הסבירות אינו קשור בשום צורה לצמצום ופגיעה בדמוקרטיה. גם אם תִמָצֵא זיקה בין הדברים היא כ"כ קלושה ותלויה בכל כך הרבה נתונים והשערות שודאי ואין מקום לגזור על עילת הסבירות שמא ממנה תשתלשל פגיעה בדמוקרטיה.

זאת ועוד, ההלכה האומרת כי במקום שישנה סתירה חייבים לשמוע ל'רב' – לרבונו של עולם, ולא ל'תלמיד' – המלך או המדינה, אך ההכרעה היא מאוד ממוקדת ולוקָלית, היא מצטמצמת רק למעשה עצמו ותו לא מידי. גוש קטיף הוא דוגמא טובה. הקריאה לסירוב על ידי הרב שפירא זצ"ל היתה מכוונת רק להשתתפות בעקירה עצמה האסורה, במעגל הקרוב או הרחוק. הפצצת האיראנים לדוגמא אינה קשורה למעשה הגירוש. האדם הסביר נקרא לעשות 'הבדלה' ולחלק בין אירוע של מצוה – המלחמה באויב – ובין עבירת העקירה והגירוש.

נדגיש, הרב שפירא זצ"ל קרא למדינה לא לערב את הצבא בגירוש מהטעם הפשוט והמובן, 'צבא העם' כשמו כן הוא, צבא של כולם! ומשמש את העם למטרה מוסכמת אחת – ההגנה על המדינה מיד צר הבא עליה ותו לא. זו הגדרת המשימה ומכוחה המדינה מגייסת את אזרחיה גיוס חובה ואינה מתגמלת במשכורת מלאה בזמן שירות החובה. רק המשטרה, כגוף וולונטרי ביסודו, נועדה, בין שלל משימותיה, להוות זרוע שלטונית אפקטיבית כדי ליישם או לקדם מדיניות של ממשלה נבחרת, מדיניות שאינה בהכרח מוסכמת על כולם. דוגמא לדבר: גירוש יהודים מביתם...ר"ל.  

ההבחנה הזו, אינה מהווה אישור או הסכמה, חלילה, לשוטר לבצע את הגירוש. ממש לא! האיסור ההלכתי להוציא יהודים מביתם ולמסור את גוש קטיף לידי אויב מחייב כל יהודי באשר הוא בין אם הוא חיל או שוטר, או סתם אזרח.

ידוע הסיפור על שוטר ששאל את הרב יעקב יוסף זצ"ל האם מותר לו להשתתף בעקירה ותשובת הרב היתה "אין עצה ואין תבונה נגד ה'!", והלך אותו שוטר, יום אחד לפני הגירוש, וביקש מחברו שישבור את ידו...

הארכנו בכל זה כדי לחדד, עד כמה על הצבא להיות מחוץ למעגל המחלוקת הפוליטי, ממוקד וחד במשימתו האחת והיחידה, ועל כן, הפגיעה בלכידותו היא דרמטית. מאידך כל נסיון להשתמש בצבא שלא לאותה משימה קדושה, הוא שימוש ציני ומכוער הפוגע באותה לכידות ובכשירות של הצבא. ומנגד, אסור להתבלבל, כשפקודה כזו מגיעה, על אף האמור, הוראת התורה ברורה - סרבו פקודה! גם במחיר אותה לכידות שנפגעת, כביכול, כטענת ה'קוזאק הנגזל' של תועמלני השלטון באותה עת, שטענו כי הקריאה לסרבנות פוגעת אנושות בצבא העם ובלכידותו, בלה בלה.   

גם כשהיה ברור שמלחמת לבנון השניה תשמש כ'קרש קפיצה' לכניעה מדינית ביהודה ושומרון, כדברי רוה"מ דאז אהוד אולמרט,  והתרבו הקולות שאמרו לא להתגייס למלחמה, הכריע הרב יצחק גינזבורג שליט"א כי קריאה להמנע ממלחמה באויב היא פגיעה בכוחם של ישראל – וככלל, לא  אומרים לא להלחם באויב!

סוגיית הסירוב הינה סוגיה טעונה ומורכבת ובודאי אינה פשוטה. החשש מפירוק הצבא הוא אמתי והשאלה נוגעת לפיקוח נפש של רבים. ולכן עלינו להיות מאוד מדויקים, לא להפריז בחומרת האיסור, לא לראות את 'צל ההרים כהרים' – ומה שאסור – אסור בהחלט!  ומה שמותר  - מותר, ומה שמצוה  - מצוה!

אך גם לכלל זה, שניסינו לטוות, יש יוצא מן הכלל.

ושוב, כי "ממנו נקח לעבוד את ה' אלוקינו", נשוב ונלמד מ'ההפיכה הצבאית' תשפ"ג. טענתם, מותר וצריך ל'שבור את הכלים', כאשר מדובר בפגיעה במצע המשותף והמוסכם, המאפשר את הקיום של ה'ביחד' שלנו. אין זה מענייננו כעת להכנס לפולמוס עצמו - מהו המצע המדובר? האם באמת מדובר בפגיעה בו ואולי ההיפך הוא הנכון? ועוד ועוד ספיקות שראוי לעלות. השאלה במאמר זה היא, האם תתכן הצדקה לסרבנות 'שוברת כלים' כשזה יבוא מצדנו? האם יהיה מותר, הלכתית-תורנית, בעת 'הפרת חוזה בוטה', להשתמש ב'נשק' הסירוב כולל בפקודות מבצעיות מובהקות שאין לגביהן כל מחלוקת על חשיבותן, כהפצצת הכור באירן?    

במקום בו המלכות הופכת למינות ומנסה בכוחה וברוע מעלליה לפגוע ביהודים מאמינים, בגזרות מובהקות נגד קודשי ישראל כשבת ומילה, אזי זו שאלה ישנה נושנה... וכבר נשאלה רבות בכל הפעמים שמרדו היהודים במשעבדיהם היוונים או הרומיים. וידועים דברי ריב"ז שאמר לפני מותו "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי?" וכפירושו של הרב סולובייצ'יק שביאר כי ספקו מתייחס להכרעתו בנוגע ליָבנה וחכמיה וד"ל.

האם גזירת הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון היתה גזירת שמד כשבת ומילה? דומני שלא.

עם כל חומרתה היא לא נתפסה ככזו. המעמיק והחודר הבין כי הגירוש היה סוג של התכתבות מכאיבה עם המתנחלים ועם מה שהם מייצגים, ובעומק המלחמה היתה על הזהות, ממש כמו בימים אלה, ולמרות זאת היא לא נתפסה ככזו בעיניו של מאן דהו.

מדוע?       

גזירת שמד על המילה אינה משתמעת לשתי פנים, מרידה וקריאת תגר על ה' היא. בניגוד ל'מילה' 'גזירת התנתקות', יש ובתנאים אחרים תהיה מותרת לענ"ד. אם יאמר מי שאָמון על הצבא - 'איש אשר רוח' בו ותוכו כברו, בחינת "אחיתופל, בניהו בן יהוידע ואביתר אשר על הצבא" [ברכות ג:] – כי אין בכֹחנו להחזיק בחלקי מולדת אלו, ו"תפסת מרובה לא תפסת" האם יהיה אסור לסגת אחורה גם אם הדבר כרוך בעקירת התיישבות ממקומה?! האם לא תתכן נסיגה טקטית, 'שיפור עמדות לאחור' בלשון הצבא? האם כל נסיגה היא בגדר יהרג ובל יעבור?!

קרביי התהפכו כששמעתי את דבריהם של רבים מהדוברים בהפגנה האחרונה בקפלן. אותה אמירה פשטנית, כי בניגוד למתנגדי הרפורמה, צייתנותנו אינה מוטלת בספק מכֹח כריתת הברית עם המדינה, שמה לאל את פסיקתם האחראית וכבדת המשקל של הרבנים ובראשם הרב שפירא זצ"ל כי אין לחיל להשתתף בגירוש גם  לא במעגל שלישי... ואיה כבודו של ה'? ואיה כבודנו אנו?!