זעקי ארץ אהובה

כאשר הלכו באמצע המאה השנייה לספירה, אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר לנציבין שבבבל, ללמוד תורה, עברו דרך צידון ,זלגו עיניהם דמעות וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא : "וירשת אותם וישבת בארצם" (דברים  יב כט) .ואנו מעולם לא ירשנו אותה וישבנו בה, ואולי, אולי כעת הגיעה העת ?

ארץ אהובה, תמיד הבליגו בשמך. כמה רצח, וטבח, ודם, ידעת ותמיד ציפית , לתגובת מחץ. אבל מפגעייך ורוצחייך, עמדו ושחקו ואת לחשת : 'באין חזון יפרע עם',  וידעת  כי רק 'תשועה ברוב יועץ', חייבת להביא לתבוסת האויב ולניצחון עם ישראל.

בשנת 2000 השתולל הטרור הפלשתיני בכול עוזו וממשלת ישראל הבליגה. ישובים הותקפו באש, וממשלת ישראל החרישה. יהודים  נרצחו בעינויי גוף, גופות חיילים נגררו מאחורי רכב ברחובות רמאללה, בכול יום נרצחים חדשים, המתיישבים ביש"ע היו מטרות להתקפות רצח, פסגות מגינה על ירושלים, נצרים על תל אביב ויושבי הקרנות גיחכו על עמידת הגבורה שלהם.

תמיד היה הצבא נפלא, מג"ב מצוין, הלוחמים חסרי פחד, אבל תמיד בלמו אותם, רק כדי שלא תהיה הסלמה...ורק חידשו את המתן ומתן עם המחבלים שכול תכליתם חיסול מדינת היהודים. ממשלת העבודה תמיד הייתה עם מנטליות של גיטו וזחלה אל הפריץ שמעבר לים.

כאשר היה הפיצוץ בצומת השרון ב-1996 ונרצחו 21 חיילים, היה זה באחת מנקודות התורפה של ישראל. צומת השרון נמצא על ציר האורך של השרון וחוצה אותו ציר הרוחב בין נתניה לטול כרם. המרחק לנתניה – 5 ק"מ, ולטול כרם – 10 ק"מ וזה המקום הצר ביותר בארץ ישראל: 15 ק"מ מהקו הירוק עד לחוף הים בנתניה. במקום זה יכולים הערבים לבתר את ישראל, לחתוך אותה ולתקוע בה טריז. בלא שתהא אפשרות להעביר כוחות מחזית לחזית, מהצפון לדרום ולהפך, והרי אחד מעקרונות הביטחון הוא חופש הפעולה בקווים פנימיים, האפשרות להעביר כוחות מחזית לחזית. אבל אדריכלי השלום  הקריבו גם את העיקרון הזה. ¸לא רק שרבין לא עשה דבר, אלא שעוד נכנע ללחצים והחזיר 415 מגורשי החמאס ממעבר זומריה בלבנון. אלה מחבלים שעברו אוניברסיטה של טרור אצל חבריהם מהחיזבאללה, ואחר כך נחטף  ונרצח החייל נחשון וקסמן ובאו פיצוצי אוטובוסים בעפולה וחדרה בתל אביב ובירושלים. תלמידי החיזבאללה ששבו לארץ ישראל הציגו את התורה שלמדו ואנחנו קברנו מידי יום את מתינו וספדנו להם.

מנהיגות חכמה הייתה גוזרת על רוצחים עונש מוות, לא נוטשת את הערים ביהודה ושומרון, ולא מאפשרת להם להיות ערי מקלט.

בחול המועד סוכות תשנ"ט 1998 לפני 26 שנה התנפל ערבי על החיילת מיכל עדתו ביישוב תומר בבקעת הירדן, בו התגוררה, דקר אותה עד מוות , שיסף את גרונה,ב-10 דקירות. הרוצח כאמל עמאד סיפר כי שמע הטפות במסגד וגם עשה זאת בהוראת ערפאת. המחבל הגיע מהכפר קבטיה שבשומרון שהוא קן צרעות, שיצאו ממנו מחבלים רבים ופיגועים רבים. מקבטיה יצא רוצח 4 שנים קודם ב-1994  לעפולה ובמכות גרזן רצח את החיילת ליאת גבאי הי"ד. גם מחבלים מתאבדים יצאו משם כדי להתפוצץ באוטובוסים. גם יחיא עיאש הגיע משם.

האם  לא היה צריך להיפרע מכפר זה ? לא כנקמה אלא כהרתעה? לשלח את כל תושביו מזרחה למעברות הירדן? זה היה מטיל פחד בכול כפרי השומרון. אבל מנהיגינו העדיפו לקיים שיחות 'שלום' עם ערפאת, ולסעוד אתו, במקום להרוג את הרוצח.

כל ממשלות ישראל היו והינן מחויבות לביטחון תושביה. צה"ל היה צריך לתפוש עוד לפני שנים את כפרי המחבלים ולגלח אותם.  האם לא ראו  מפקדי הצבא את המנהרות הנחפרות בעזה ובלבנון? הרי המנהרה שהתגלתה רק השבוע סמוך לגבול הצפוני וכמוה מאות בעזה, האם אלה נחפרו תוך יום אחד? אף אחד לא שם את ליבו לחולות שמוציאים במשאיות, לחומרי בנייה אדירים שמגיעים למקומות החפירה, איזה ערך יש לכל התצפיות, אם ישנים בשמירה?

האם לנצח נחמול על האויב? לא נבין שהוא רוצה לחסל את מדינת ישראל ואת היהודים ?

ביום 11.3.69 כ"א באדר תשכ"ט נתגלו עקבות חדירה של מחבלים בבקעת הירדן. הכוח יצא למרדף ובצהריי היום הגיע לגבעה סמוך למעלה אפרים. שם היו מערות המאוכלסות במשפחות ערביות. נשים עמדו בפתחים ומאחוריהן הסתתרו המחבלים שפתחו באש על החיילים. במכת האש הראשונה נהרגו רב סרן חנן סמסון, סרן יוסי קפלן, ובועז ששון הי"ד.

הלוחמים האחרים מוכי היגון  התווכחו האם היה צריך להאמין לנשים הערביות שאמרו שלא ראו את המחבלים,ובאותה עת חיפו עליהם והסתירו אותם, או שצריך היה לנהוג בהן כחשודות. דשו בנושא יום ולילה והוא לא סוכם עד היום...

מחנה צה"ל ביריחו נקרא על שמו של חנן סמסון "מחנה חנן", אבל עם כניסת אש"ף ליריחו נמסר לידיהם המחנה והוסב ל"מחנה אל אקצה". נוסף למחנה  נמסרו להם רובי סער, מקלעים, שריוניות, וכל מה שהם צריכים כדי לרצוח.

הערבים תמיד ידעו איך ,"להאכיל" את היהודים, ואלה תמיד נפלו בפח.  הערבים תמיד ידעו להשתמש, בלחץ , וקצת ברוגז ,ורמאות ובגידה ויצירת עובדות בניגוד למוסכם.

זעקי ארץ אהובה על כל הטעויות והחכמה בדיעבד ושלאחר מעשה,  מתוך תקוה ואמונה פשוטה  שהלקח נלמד, שהרי אין אפשרות אחרת להישרדות,  לתקומה, לגאולה, זולת לנהוג עם האויב כאויב.