בע"ה כ"ג כסלו תשפ"ה
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

חייך קודמים - בחירת ה' בעמו ישראל

אנחנו קודמים, זו ארצנו ומדינתנו שלנו, כאן יהיו היהודים, קודם כל היהודים, וכ'כלל' - רק היהודים, כי בנו בחר ה'

  • אשוריה דורפמן
  • כ"ו אב תשפ"ג - 15:37 13/08/2023
גודל: א א א
אשוריה דורפמן
אשוריה דורפמן תלמיד ישיבה

נראה כי הקושי העיקרי כיום, והעניין המונע את החיבור של המגזר החילוני (לפחות, כך כלפי חוץ) אל התורה, הוא עניין העליונות היהודית. את זה כשלנו ולא הצלחנו להסביר. למה יהודי כן, וערבי לא? ולמה יהודי כן, וסיני או יפני לא?

וגם לא רק שחדלנו להסביר, אלא אנחנו מפחדים להגיד את האמת הזאת בקול ברור: יהודי כן, גוי לא. המדינה היא בשביל יהודים, לא בשביל גויים. יש ערך לחיים של יהודי, על פני ערך לחיים של גוי. זה בא לידי ביטוי גם בחקיקה: אנחנו לא אומרים בפירוש: יהודים כן, גויים לא, אלא אנחנו מנסים לעקוף את מכשול השוויון, בכל מיני נוסחאות עקיפות לחוקים שנציגינו מחוקקים.

דומה, שלא רק שלא הסברנו ולא אמרנו את זה בפה מלא, אלא גם שלא הבנו בעצמנו, מה זה, ולמה זה חשוב. חששנו לשאול זאת את עצמנו ולחשוב; נדמה כי יש בנו ספקות באשר לצדקת דרכנו, עד שאיננו בטוחים באמת היסודית, ולכן איננו מעיזים לומר אותה בפירוש.

ברור לכל שאין פה עניין של גזענות נגד עם מסויים, או קבוצה כזאת או אחרת; אלא יש שני עניינים, והם: א. חייך קודמים לחיי חברך. ב. בחירת ה' בעמו ישראל, להוביל את העולם למקום טוב יותר, אמיתי יותר. ג. משפחה קודמת, וזה מתקשר לעניין הראשון – של חייך קודמים לחיי חבירך.

מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>

שכחנו מי אנו, ולכן אנחנו לא מעיזים להגיד שהחיים שלנו קודמים לחיים של חברנו. דומה שאנו אוחזים בדעה, האומרת "שמא דמך אדום יותר (סומק טפי)?", גם כלפי אומות העולם, במקום לאחוז בדעה: "חייך קודמים לחיי חברך". אנחנו מלאי ספקות, אומרים לעצמנו: למה אנחנו קודם? למה שלא יהיו כל האוכלוסיות ה"מוחלשות" לפנינו? וכל כך מקנן בנו ספק זה, עד שאנו מעדיפים להרוג את עצמנו, ובלבד שלא להפעיל את מידת הגבורה, ולומר: אני קודם. חיי קודמים לחיי חברי, על אף שהם יקרים בעיני. אחרת – זהו מנגנון של שכחה ואיבוד עצמי, ולא זאת אלא ממש הרס והשמדה עצמית. הרצון למושלמות, שכולם יוכלו לחיות יחד, הוא הוא ההורס, וגורם שאף אחד לא יוכל לחיות, ובוודאי שלא אנחנו. נעלמה לנו התחושה הבסיסית והבריאה של "אני", שאני צריך לדאוג לעצמי ולקיום שלי.

כך נפסק בהלכה: קודם אדאג לחיי שלי, ואחר כך אדאג גם לחיי חברי. אחרת, לא אני ולא חברי נוכל להתקיים. זה באשר לעיקרון הראשון.

ובאשר לעיקרון השני – בחירת ה' בעמו ישראל – אין זה התנשאות סתם, אלא יותר אחריות מאשר מקום להתנשא. יש לנו אחריות על העולם, ולא שאנו אומרים לכולם: דגדגו אותנו, בשבילנו נברא העולם. לא כך, אלא: אחריות. עלינו להוביל את העולם אל האמת, ולהאיר את דרכו. לא אנחנו בחרנו את העליונות, כי אם ה' שבחר בנו להיות מבאי ארמונו, ממילא אנו חשובים יותר, כי אנו קרובים יותר למלך. לא מצד שאנחנו מחשיבים את עצמנו, ולא בגלל שאנחנו טובים יותר בדווקא, אלא כי כך הוא הגורל – כך בחר ה'.  ומתוך שננהיג את עצמנו כפי הראוי לנו למדינת תורה מתוקנת, כך ממילא ימשך העולם אחרינו, כפרפר אל האור. כאשר אנו נהיה מי שראויים אנו להיות, ונאמין בעצמינו, או אז יאמינו בנו ויעריכו אותנו הגויים הסובבים אותנו.

ובאשר לעיקרון השלישי – משפחה, אנו כמו משפחה אחת גדולה, אנחנו עם אחד. וכמו שאני דואג קודם כל למשפחתי, כך אדאג קודם כל לעם שלי, ובאשר המדינה כאן היא מדינה יהודית, ממילא תעדיף היא לדאוג ליהודים קודם כל, ואף במעמד יותר גבוה, כמו שלאנשי משפחתי אני דואג יותר מלכל אדם רגיל.

ומכאן למעשה: הגיע הזמן לתיקון סעיף הנכד, ולאמירה בקול ברור:  אנחנו קודמים, זו ארצנו ומדינתנו שלנו, כאן יהיו היהודים, קודם כל היהודים, וכ'כלל' - רק היהודים, כי בנו בחר ה'.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


3 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 20 מהשבוע האחרון