ימים של כבוד בין פסח לעצרת אז, הם אותם ימים של כבוד בין פסח לעצרת היום. את כל התורה כולה שכלל רבי עקיבא בכלל אחד גדול, שרים ומדקלמים מגן רחל עד הר מירון. למישהו יש ספק אם האירוע הלאומי בהר מירון, בימי הכבוד ובאירוע הכבוד קשור לכבוד?
ל"ג בעומר הבא אחרי לב ימים, הוא הפסקה של התנהגות לא מכובדת ולא מכבדת. לב טוב של רבי אלעזר בן ערך (אבות ב), הוא אותיות כבוד של לב.
שלושים ושניים ימי כבוד בזמנו של הרב הגדול, שנשא בדומיה את מות תלמידיו, הופסקו ב-לג, אחרי שלא נהגו כבוד זה בזה.
עשרים וארבע שנים של תורה, עם עשרים וארבעה אלף תלמידים, הפכו לשבר שעד עצם היום הזה לא נרפא. וביום השלושים ושלושה, יבכו כל בית ישראל את השריפה אשר שרף ה' השתא. העוד לא ברור ולא מובן הקשר בין הזמן, המציאות והמצב?
לקבלת עדכונים מהקול היהודי בווצאפ >> | הירשמו לניוזלטר שלנו >> | הורד את האפליקציה של הקול היהודי >>
אין כל ספק שהשבר הנורא הזה בא על כבוד. היושב במרומים, בעזרת התנא האלוקי במירון, יחד עם רבו שהניח את כל התורה על "ואהבת לרעך כמוך", מזהירים ומתריעים: יום האבל הלאומי מלמד שיש להפוך את העקרון החברתי לכל התורה כולה. רבי עקיבא לא הניח את התורה על "ואהבת את ה' אלוקיך". הפוך. כדי להגיע ל"ואהבת את ה' אלוקיך", עליך להתאמן באימונים מפרכים בשיטת "ואהבת לרעך כמוך". אש קודש בל"ג בעומר עלולה ליהפך לאש זרה.
יבחן כל אחד בעצמו, איך הוא משנה את עקרון חייו על פי הדין הנורא של ל"ג בעומר. המשטמה החברתית הפושה בכל פינה ללא רחם, לא מבדילה בין ימין ושמאל, מאמינים וכופרים, חובשי כיפה וגלויי כראש, תולדות אהרון או תולדות משה. קחו את האהבה ועשו ממנה דגל. הדגל שלי הוא שני פסי תכלת של מלוא כל הארץ כבודו, עם מגן דוד של שישה קודקודים: אהבה, אכפתיות, נתינה, עזרה, אמפתיה וסובלנות. "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה" היא יסוד קיומי של הארץ, על בלימת הפה ובלימת הרגש.
הביטו וראו איזו שפה ואיזו התבטאות של כל הציבור מקטון ועד גדול, מימין ועד שמאל, מחרדים ועד חילונים, בכל כלי התקשורת ובכל המרחב הציבורי. זו תורה? זו שכרה? זו אהבה, זו עבודה של "יהיה שם שמים מתאהב על ידך"? היראים לדבר ה' מבינים ויודעים את כל הנאמר, זה לא מחדש דבר. לומדים על לשון הרע מגיל חמש עד שבעים וחמש, אך בין הכסא לחצר, ובין הסטנדר לרחוב אין כל קשר.
טהר את הפה, למד איך להתבטא, הפסק את הציוצים של ציפורי המצורע בטוויטר, שמע את ל' – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". המרחב הציבורי של כולנו מזוהם. הוא הזדהם בגלל מגפה נוראה של חוסר כבוד הדדי. חוסר יכולת לראות את הטוב בזולת, גרמה ללשון מוקצנת ודוקרת. התרכזות באגו האגואיסטי האישי, הפך את המרחב הציבורי לאנרכיה של קיצוניות התנהגותית.
התביעה הזאת מופנית לציבור שיודע ומבין מהי תורה. אלה שלא אמונים על מצוות ויראת שמים, לא נתבעים. להיפך. הם נושאים את עיניהם לתופסי התורה, ורוצים ללמוד מהם התנהגות של כבוד והערכה של אהבה ואמפתיה. זו העת וזו התביעה העצמית: עדן את דיבורך, העבר ביקורת בלשון מכבדת, אהב את עמך ושנא את המתנשאים, קדש חייך בתורה וטהרם באהבת הזולת. ימים של כבוד כל שנה מלמדים את היסוד הזה, שמרוב פשיטותו הוא נשכח.
אש שהודלקה במירון הורידה גם אש מהשמים. אין ספק שיש ללמוד את המסר הזה הקשור לרבי עקיבא ותלמידו. יחשוב כל אחד איזה ניצוץ לקחתי ממירון תשפ"א עד מירון תשפ"ב? איזו שלהבת עלי ללבות מהניצוץ הזה כדי שתבער בי ומסביבי, שלא תשרוף ותכלה כי אם תאיר ותחמם.
