בימי הספירה ממחרת השבת עד למחרת השבת השביעית, עולים מחיל אל חיל, מסירים את דרגות הטומאה המצרית, ולובשים בגדי תפארת של קודש. מחברים פסח ועצרת, מנחת שעורים עם שתי הלחם, ומצרפים את היום השמיני לשבעת ימי חג המצות. אך כדאי להתבונן ולהסיק מסקנות, כיצד הפכו ימי הספירה אוסף למועדים מיוחדים במשך הדורות.
עשרה ציוני אירועים ומועדים ניתן למנות בימי הספירה: שביעי של פסח / יום הזיכרון לשואה ולגבורה / ראש חודש אייר / יום הזיכרון לחללי צה"ל / יום העצמאות / פסח שני / יום ירידת המן / ל"ג לעומר / יום ירושלים / ראש חודש סיוון. לא מצאנו עוד ריכוז כזה של אירועים תורניים ולאומיים בתוך חמישים יום. אין זאת אלא שההשגחה העליונה סובבה סיבות מיוחדות, לרכז את האירועים האלה דווקא בימי הספירה שבין פסח לעצרת. והלוא דבר הוא.
ספירת העומר המתחילה למחרת השבת, פותחת בקציר השעורים ומסיימת בקציר החיטים. נעמי ורות שבות לבית לחם אחרי גלות מואב בתחילת קציר שעורים, ורות מלקטת בשדה בועז עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים, ככתוב בספר. הספירה אינה כוללת את הראשון של חג המצות, כמו שאינה כוללת את יום החמישים. שבע שבתות תמימות מפרידות בין היום הראשון לשחרור מבית עבדים, ליום האחרון של השחרור.
יום החמישים הוא שמיני עצרת של פסח, כפי שהיום השמיני של החג הוא עצרת של סוכות. ספירת העומר היא תהליך. שחרור מבית עבדים לא נעשה ביום אחד. תהליך של שחרור הנפרש על שבע שבתות תמימות, מביא לזמן מתן תורתנו. ללמד ששחרור גופני הוא רק חלק מהשחרור הכולל גם את השחרור הרוחני. שני השחרורים גם יחד, יוצרים את הגאולה שבאה בחמישים.
שביעי של פסח הנחוג על ניסי ים סוף, יש בו מגאולת מצרים, אך יש בו גם מגאולת העתיד. "אז ישיר" מורה על גאולה עתידה. "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך" אינו שירת ההווה כי אם שירה עלל העתיד לבוא. "הִנֵּה אֵ-ל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ יְדוָד וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה", שר ישעיהו (יב), כהנגדה לשירת הים. מה שבשירת הים אמרו משה ובני ישראל "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה", בא בדברי הנביא בתוספת שם ה' לישועה העתידה.
"וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה", מגלה הנביא על הישועה המתקרבת. " זַמְּרוּ יְדוָד כִּי גֵאוּת עָשָׂה", היא כ"אשירה לה' כי גאֹה גאה". "מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ", היא "תיפול עליהם אימתה ופחד", כפי שרחב מספרת למרגלי יהושע. "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל", הוא עשרים ואחד בניסן שביעי של פסח, שלעולם יחול באותו יום בשבוע יום העצמאות, כסימן הא"ת ב"ש המופלא שהתחדש בדורנו.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא תזכורת מודרנית מהממת ומדממת ,לשעבוד מצרים ולשעבוד מלכויות, ולגאולה מהן. נוגשים מצריים וקלגסים נאציים, שוטרים ישראלים ויודנראט יהודי, מחנות עבודת פרך ומחנות השמדה, היו גם על הנילוס וגם על הוואנזה, גם בבתי המסכנות המצריים וגם בבתי הייצור הגרמניים. גבורה של חיים יהודיים התגלתה מתוך מוות ושכול, הטבעות ושריפות, גם במצרים וגם באירופה. 'והיא שעמדה לאבותינו' הוא לחן של שואה מצרית וגרמנית גם יחד.
ראש חודש אייר אינו ככל ראשי החודשים בשנה. הוא מציין תחילה של חודש ישראלי, המשוחרר מבית עבדים והולך ומתעדן בזיו של הבראה והתחזקות. חודש המפריד בין ניסי ניסן לניסי סיוון,, עניינו להעלות את ישראל ממעמד של עבד לבן חורין. התהליך הזה הנספר מדי יום, הפך לקואוצ'ינג לאומי, המזרים כוחות ומחזק את הגופנפש לאישיות לאומית הנושאת ראש. מלחמת עמלק בחודש זה, היא אבטיפוס לכל מלחמות ישראל במבקשי נפשם. חודש של זיו ישראלי, הוא הנושא ראש, והוא המגלה שם ה' בעולם.
יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא גילוי ישראלי של גבורת גוף ונפש על חירות הארץ ועל שם ה' בעולם. עם כל הכאב והקושי הנפשי הלאומי, אין הוא דומה ליום השואה בו מציינים ג'נוסייד של השמדת עם. מלחמת עמלק היא ג'נוסייד. מלחמה על ארץ ישראל היא תקיפה של תוקף אלוקי המתגלה על נחלתו. גבורה בניסן היא גבורה של ידיים חשופות. גבורה באייר היא גבורה בידיים האוחזות בנשק. הצלקות הלאומיות דומות לצליעה של יעקב אחרי היאבקו עם המלאך. המאבק הזה עד עלות השחר, הוא שנתן שם חדש ליעקב, ושם חדש לעם החוזר מהגלות לארץ ישראל.
יום העצמאות הוא יומה של ארץ ישראל, הוא כשביעי של פסח. לא בכדי התקבע היום הזה בא"ת ב"ש מול קריעת ים סוף. שחרור ועצמאות חד הוא. לזה גוון מצרי ולזה גוון אירופי, לזה ולזה ישש ייעוד של מדינה. זה וזה זוקקים שירה. "עוד היום בנוב לעמוד" בנבואת ישעיהו שם, הוא הפטרה של יום טוב שני של גלויות בשביעי של פסח, שנעקרה מהגלות ונקבעה בארץ ישראל. "מלאה הארץ דעה את ה' ", הוא ייעוד שיכול להתקיים רק כשיש מדינה. "שורש ישי" יכול להיות לנס רק כשיש לאומיות בינלאומית. 'נס לגויים של אסף נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ' כאמור שם, הוא "מסילה לשאר עמו כאשר הייתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים".
פסח שני בארבעה עשר באייר, הוא קורבן פסח הבא שלא במועדו, היחיד שבין מועדי השנה. לא מצאנו כמוהו לא בסוכות ולא בשבועות, לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים. פסח שני מיועד למיי שלא הפעיל כוחות נפש של אמונה בפסח ראשון. בלי מוקד של אמונה על ידי עשר מכות במצרים, לא יכולים להבין מהם עשרה מאמרות, ולא יכולים לשמוע עשרת הדברות. רק לאמונה יש לתת הזדמנות שניה, כי היא תחילתן של דברות, ובלעדיה אין תורה.
יום ירידת המן בשישה עשר באייר, מלמד "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְדוד יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח). ביום הזה מתעורר כוח של השגחה ניסית, המורה על הנהגה מדברית ועלל הנהגה ארצישראלית. מן במדבר הוא פרנסה בארץ ישראל. מוצא פי ה' הוא המוליך את הפרט ואת הכלל, את השבט ואת העם, בארץ לא זרועה ובארץ זרועה.
ח"י באייר של ל"ג לעומר הוא חיות של תורת הח"ן. חוכמת הנסתר מקדימה את חוכמת הנגלה, לומר לך שהכל סודות טמירים ונעלמים, הנסתרים בגילויים החיצוניים של התורה. חוכמת הח"ן כוללתת נסתר ונגלה. יודעי ח"ן קושרים נגלה עם נסתר ולא מפרידים בין הדבקים. יודעי ח"ן לומדים שהתורה יכולה להיות שלמה רק בתוך הפרד"ס. החיות של העומר מגלה את הנסתר, כדי לבוא ליום החמישים בקוממיות של שתי קומות.
כ"ח באייר הוא יומה של ירושלים וגילוי כוחה. לא יכולים להגיע לתורה של סיני לפני שחונים בהר המוריה ולפני שנלחמים בעמלק. יש אומרים שביום זה נערך הקרב ברפידים (הרב נבנצל 'שיחותת לספר שמות'), ובו הוכרזה ההכרזה "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק". מיום זה בהר המוריה שואבים כוחות של מסירות נפש לפני ששומעים 'אנכי ה' אלוקיך'. ירושלים קודמת לסיני ומאוחרת לו. קרן של עקדה התוקעת בהר סיני, מהדהדת מסירות נפש לתורה ומצוות. אך גם אי אפשר לבוא ל"מקדש ה' כוננו ידיך" לפני שמתייצבים בתחתית ההר. תורת סיני היא המביאה למקדש מוריה. אך הר המוריה הוא שיחליף את מעמד הר סיני הישראלי למעמד של כל אומות העולם בירושלים. ואמרו כל הגויים: לכו ונעלה אל הר ה'.. ויורנו מדרכיו.. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיהו ב).
ראש חודש סיוון פותח הכנות מעשיות לקבלה של תורה. "ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט) הוא ציון ש'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. אין התיישנות של תורה. התחדשות של כוחות רעננים, היאא שמזילה טל חיים על האומה בכל הדורות. ימי הגבלה ופרישה מלמדים בחודש השלישי על גדרות וסייגים, המחזקים את התורה ונוטעים אותה בישראל. החודש השלישי הוא המטרה של יציאת מצרים. כאן בא לידי השלמה תהליך של שחרור. כאן חווים שיא של חמישים יום לאיחוד גוף ונפש, של ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
אשר על כן, יש לבחון ולהבחין בקשרים ובזיקות בין המועדים לספירה. אך הריכוז של כל האירועים האלה בזמן המתעלה בין פסח לעצרת, יוצר תחנות המכינות לקבלת התורה. חניה בתחנות מטרתה ליטול מהן משמעות להר סיני. תורה של סיני מתחילה בחירות מבית עבדים, ממשיכה בחירות משעבוד מלכויות, עוברת דרך מסירות נפש על ארץ ישראל וירושלים, הופכת את הכס לכסא, משלימה את שם ה' ומקבלת תורה.
בדור של הרב קוק לא הייתה תחנה בחמישי באייר, כמו שבדור של הגאון מוילנא לא הייתה תחנה בעשרים ושבעה בניסן. בדור של הרמב"ם לא הייתה תחנה ברביעי באייר, כמו שבדור של החזון איש לא הייתה תחנה בעשרים ושמונה בו. אבל בדור של אתחלתא דגאולה, עליו אמר השל"ה הקדוש שבניית שלוש מאות בתים בירושלים הוא אתחלתא דגאולה, מה נאמר ומה נדבר על שלוש מאות אלף בתים בירושלים ומיליוני בתים בארץ ישראל?
תחנות של מתנות חינם עליונות, ואירועים של "בדמייך חיי", בונים על גביהם את המתנה הגדולה שנתן הקב"ה לישראל. על עשרה דברים שבין פסח לעצרת עומדת התורה הארצישראלית. עשר תחנות קודמות למתן תורה, כדי לגלות אותה ולהאיר אותה, לעשות ממנה אש תמיד ואור גויים, לגילוי שמו בעולם ולהשלמת כסאו בירושלים הבנויה.
