אמונה היתה בנקודת זמן גורלית. אחרי שנים ארוכות מחוץ לבית הוריה, אחרי אינספור ייסורים, ניצולים, התעללויות מכל סוג, ובמיוחד אחרי פגיעה קשה, ארוכה וכואבת, שהשאירה אותה חלשה, רזה ומצומקת, נראית כמו ניצולת שואה. ואז הגיע שמוליק. היא כבר הכירה אותו, וגם הוא אותה. הוא ממש לא היה אביר חלומותיה. לא אותו דמיינה במשך שנות הייסורים הארוכות. ציפתה למישהו אחר לגמרי – אוהב, אכפתי, צנוע, רגיש. שמוליק ממש לא היה כזה: יהיר, כוחני, אלים, מנצל. אבל הוא הציע לה נישואין, והיא חשבה שזה או הוא עכשיו – או שהיא חוזרת לשנות הייסורים הנוראות, לטראומות שעוד לא התאוששה מהן. נכון, זה לא הכי טוב וזה לא מה שהיא חלמה עליו, אבל בעזרת ה' זה ישתפר. עם הזמן שמוליק ירגע, יתבגר, יהיה רגיש יותר. יש סיכוי סביר, כך חשבה, שהדברים ילכו וישתפרו עם הזמן.
היו בתוכה גם קולות אחרים. קולות מסוימים בתוכה פשוט התנגדו. הם אמרו: אם זה לא זה, אם שמוליק כל כך רחוק מהחלומות וכל כך מנותק ולא קשוב – אסור ללכת על זה. עדיף לסבול עוד בבדידות ובנדודים ולא להתחתן רק מחוסר ברירה.
אבל אמונה הכריעה אחרת. היא היתה מותשת, זקוקה נואשות לבית משלה, לחום, לרוגע, לגבר שישמור עליה, לילדים. והם התחתנו.
אבל הבעיות הגיעו ממש מיד. זמן מאד קצר אחרי החתונה, היא הצליחה להשיג כמות יפה של ציוד, שהיה דרוש להם מאד בביתם החדש. אנשים טובים השתתפו ונתנו לה. אבל שמוליק כעס עד השמים, ממש רתח מזעם. פחד שהיא מערערת על מעמדו, מאיימת על שלטון היחיד שלו בביתם. הוא היכה אותה, ופשוט שרף את כל מה שהביאה. למרות הצורך האקוטי בציוד, הוא העדיף להבהיר לה שהוא ורק הוא כאן בעל הבית, ואסור לה לחשוב בכלל על יוזמה, עצמאות או אחריות.
היא בכתה – על הכאב, על האכזריות והטיפשות, על המצוקה שעכשיו תימשך עוד זמן – אבל החליטה שבשום אופן היא לא רוצה אלימות בבית, ולא רוצה גירושין. יהיה מה שיהיה, אלימות היא קו אדום מבחינתה. נשכה את השפתיים, בכתה במסתרים, והמשיכה הלאה. לעומתה, הוא ממש לא נבהל מהאלימות ולא הצטער. להיפך, הוא ממש התגאה במעשיו. "הגפרור הקדוש", כך כינה את הגפרור בו שרף את הציוד. לשיטתו, זו הדרך להביא שלום בית: אלימות, כוחנות, השפלה – כך שיהיה כאן רק קול אחד וצלול. הוא אפילו קצת שמח על הבכי שלה – קיווה שהחולשה שלה, בשילוב התוקפנות שלו, תגרום לה להיות כנועה וצייתנית, להעריץ אותו ולהיות ממושמעת. אבל השנים שחלפו הוכיחו את ההיפך.
אמונה הלכה והתחזקה, הלכה ונרפאה. מבחורה מצומקת וחלשה הפכה לאשה בריאה, יפה ומוצלחת. ו-לא, היא לא העריצה אותו לגמרי, ולא הפכה לכנועה וצייתנית. היא עדיין נמנעה ככל יכולתה מאלימות, שהיתה אסון מבחינתה, ולא העזה לחשוב על גירושין חלילה. אבל היתה לה ביקורת, והיא אמרה אותה – מה שהביא ללא מעט חיכוכים, כולל כוחניים, עם שמוליק. היא התגאתה בהבלגה שלה על שריפת הציוד, ושנים רבות הלאה הסבירה עד כמה נכון היה לנהוג כך למען שלום הבית הנעלה. היא אפילו לא שמה לב ששמוליק מעולם לא העריך אותה על זה, ושהעיקרון הזה בכלל לא היה מנת חלקו. הוא לא סלד מאלימות וכוחנות, ומבחינתו ההתנהגות שלה לא נבעה מעיקרון קדוש ומגבורה נפשית אלא מחולשה ורפיסות כלפיו – מה שבהחלט היה ראוי ונכון בעיניו.
כדרכן של נשים מוכות, היא התרגלה למצב. התרגלה להאשים את עצמה בכל בעיה וחיכוך – שמוליק בהחלט עזר בזה, כמובן – ולעשות כל מאמץ וויתור למען "שלום הבית". הסבירה לעצמה כמה חשוב לשמוח ולחגוג ביום הנישואין שלהם, אותו קבע שמוליק ליום הכי חשוב בשנה. שיננה לעצמה אינספור פעמים עד כמה גירושין הם דבר נורא, עד כמה היה בלתי נסבל ולא אנושי בתקופה שלפני הנישואין (למרות שחיי הנישואין לא היו גן ורדים, ולא מעט דברים דמו לחיי הרווקות), ועד כמה אלימות בבית היא דבר חמור וקו אדום. איי, הרי שמוליק לא בוחל באלימות? את זה היא הדחיקה לתת מודע, גם כאן – בעזרתו התקיפה של שמוליק.
הקולות בתוכה שהתנגדו לנישואין לא נעלמו ולא הצטמצמו. להיפך: ההתחזקות הכללית שלה חיזקה ופיתחה גם אותם. הם המשיכו בשלהם, התעלמו מהנישואין ובזו להם, והמשיכו לחכות לאביר על הסוס הלבן. הם כמובן עצבנו את שמוליק: הוא חשב שהוא ינצח אותם בקלות, ותוך שנים ספורות הם ייעלמו, והם דווקא הלכו והתחזקו. דווקא הוא היה זה שהלך ונחלש. כדרכם של אלימים וכוחניים, הגיל לא מוסיף להם כח. להיפך: עם הזמן גם אצל כאלה עולות שאלות כמו מי אמר שזה נכון? ולמה בכלל אני נשוי בנישואין כאלה? בקיצור, הוא נחלש והיא התחזקה, וזה הוציא אותו מדעתו.
המאפיין העיקרי שלה היה התמימות. התמימות אפשרה לה להאמין לסיפורים של שמוליק על בית שוויוני וזכות בחירה מחד, ולהמשיך לדבוק בחלומותיה ולנסות להגשים אותם מאידך. התמימות סימאה את עיניה – ואולי טוב שכך – מלהבחין שהוא מנצל אותה, ולא מעלה בדעתו את מימוש חלומותיה, או אפילו שוויון זכויות ביניהם.
אבל רישמית הוא היה מחויב לשוויון, ולכן עם הזמן היא הלכה וצברה כח, תחומי אחריות ויוזמה ואפילו יכולות ניהול. זה היה מאד קשה עבור שמוליק, אבל הוא מצא פתרון: הוא איפשר לה להרגיש בעלת-הבית, לקחת אחריות ולהשקיע בבית, אבל שמר לעצמו היטב את מוקדי הכח האמיתיים: הייצוג כלפי חוץ, הניהול הכלכלי ובעיקר את קביעת הכללים בבית. אמונה יכולה לעשות הרבה דברים – ובלבד ששמוליק יחליט שזה בגדר הסביר. אם זה יעבור את הגבול בעיניו – אין על מה לדבר ואין איך להתווכח. הכח, והזכויות שנשארו ברשותו שנים רבות כך שמאליו ברור שהן מגיעות לו, הם אלה שיכריעו.
הזמן עשה את שלו, ואמונה הלכה והתחזקה, וגם הלכה והזדקפה. התמימות שלה החלה להיסדק, והיא החלה יותר ויותר להשמיע את קולה ולתבוע את שלה. בעבר שמוליק היה יכול להתעלם ולהשתיק, אבל הזמנים השתנו: היה לה הרבה יותר כח ממנו, ואילולי מוקדי הכח ששמר לעצמו הבית כבר מזמן היה נראה אחרת. מה שעדיין שמר עליו היה התמימות שעוד נותרה, ובעיקר הפחד שלה מאלימות. "רק לא אלימות" היתה הנחת המוצא היסודית שלה, וכמובן – בשום אופן לא גירושין. זה שיחק היטב לידים של שמוליק: הוא יכל להמשיך להגביל אותה, להכות אותה, לנצל אותה כרצונו – והיא לא תחזיר לעולם. הוא הרשה לעצמו לדבר על אלימות ועל כוחנות, והיא לא רצתה להאמין עד כמה הוא רציני, עקבי ומחושב כשהוא מדבר על זה.
צריך להודות על האמת: היו פעמים שהיא החזירה לו. הוא כמובן לא שכח את הפעמים האלה, ונפנף בהן בכל הזדמנות. אבל כל ילד ראה את ההבדל הברור: אצלה זה היה אינסטינקטיבי, לא מחושב ולא מתוכנן. אחרי כל פעם כזו היא כרעה ברך, מיררה בבכי והתנצלה. אצלו זה היה מחושב ויזום, תוקפני וכואב פי כמה, והוא לעולם לא התנצל – פשוט כי לא ראה סיבה להתנצל. הרי ברור שראוי להכות את הזולת אם הוא לא מיישר קו, ולא מבין מי כאן בעל הבית היחידי. והיא, כרגיל, לא שמה לב.
ההתחזקות וההתפקחות שלה הלחיצו אותו, ודחפו אותו לאלימות – והיא המשיכה לנסות לקיים שיח, למרות שהיה ברור שזהו שיח חרשים.
***
אפשר להאריך עוד, לרדת לפרטים נוספים – למשל, היחס ההפוך בין הרפיסות של שמוליק כלפי חוץ לעומת התוקפנות שלו כלפי פנים, כלפיה.
אבל אפשר לסיים כאן, עם כמה הערות והבהרות:
אני מתנצל על השימוש בשמות 'אמונה' ו'שמוליק'. אלה השמות הכי קרובים שהתאימו לימין ולשמאל.
אין הכוונה לתלות את האשם באדם פלוני או אלמוני. גם אם היו (או יש) אנשים שיש להם אחריות גדולה יותר למצב, או אנשים שמתאימים באופן מובהק לאחד הצדדים – ההיסטוריה גדולה מאנשים בודדים, והעובדה שכך דברים התפתחו מלמדת שהרוח הכללית היתה (ועדיין) כזו, בשני הצדדים ואצל מאות אלפי אנשים (לפחות).
כמו כן, אין כאן רצון להצטער על העבר. מה שהיה היה, וכנראה שכך צריך היה להיות, מסיבות שאיננו יכולים לדעת.
והכי חשוב, המסר הפשוט: כדי להפסיק אלימות אי אפשר להמשיך להתנהג כמו אשה מוכה. מה כן? יש אפשרויות אחרות, שדורשות שינוי תפיסה ומהפך בחשיבה – אבל גם יביאו להתקדמות המיוחלת. שנזכה.
