אירוע רודף אירוע, והלב של כולנו מטלטל בין תמונות השמחה של הבנות המשתחררות בחיק משפחותיהן, לבין כאב הלב השותת מדם, במחשבה על תהלוכות הניצחון של המחבלים, אויבינו הרוצחים השפלים, חיות הטרף ששולחו לחופשי.
בתוך הטלטלה הזאת, אני רוצה לזעוק עד השמים את זעקת פצועי הירי, משפחותיהם, חבריהם, זעקת עם ישראל כולו, על המעשה הנפשע הזה של ירי בנשק חם, בכינון ישיר שפגע בארבעה בחורי ישראל, בפלג גוף עליון.
ירי חי של שוטר משטרת ישראל לבוש מדים בתפקיד, ירי לכיוון הראש של ארבעתם, וכולם נפגעו סביב הראש, ובנס לא נהרגו במקום...
איני יודע מה בדיוק קרה שם מצד המפגינים, ואיני בא להצדיק כל מעשים מסוכנים ואסורים של מפגינים או נערים צעירים, אנו ההורים ואנשי החינוך עוסקים בזה, ולוקחים אחריות על ילדינו ותלמידינו, להשפיע לטובה ומאמינים ומחנכים שלא לפגוע בחיילים ושוטרים לעולם.
אני בא לזעוק את הדממה מצד מנהיגי הציבור, רבנים ואנשי רוח, בעלי דעה ועמדה, אבירי זכויות האדם, בכל המגזרים, שמתעלמים מהפשע הנורא שנעשה בשם החוק, על ידי איש חוק לבוש מדים.
'באין חזון יפרע עם' באין תגובה ציבורית המשמעות היא תחושת הפקרה, נבגדות של ציבור גדול, נוער אידאליסט, שמרגיש את העורף הציבורי, ויש לכך מחיר חברתי שאין לו הצדקה אמיתית.
התחושה המנקרת היא, שלו היו אלו מפגינים אחרים, במקומות אחרים בארץ, שחלילה היה שוטר לבוש מדים, פותח באש לעברם, ופוצע אותם אנושות, האדמה היתה רועדת ובצדק...
מי שעדיין לא נרעד ולא נזעק, מוזמן לביקור במחלקה הנירוכרורגית בבלינסון, לפגוש את משפחות מלח הארץ של הפצועים, שכואבים יותר מכל את שתיקת הכבשים הציבורית...
עוד לא מאוחר לדרוש מממשלת ישראל, מראשי הסיעות בכנסת ישראל, מהממונה על המשרד לביטחון פנים, ממפכ"ל המשטרה, מראשי הרשויות, מכל נציגי הציבור לומר בקול צלול את הזעזוע העמוק ממעשה הירי ואת העמדה המוסרית שאין ולא יהיה לעולם, הצדקה לשימוש בנשק חם של יהודים כנגד אחיהם בעם ישראל, גם אם יש התלהטות יצרים של שוטרים או של מפגינים בכל אירוע ובכל מקום.
בידינו וחובתינו לעמוד על המשמר, לבלתי נגיע לעולם, למלחמת אחים. לעולם לא עוד!
באמונה שאפשר וצריך לתקן. 'ולא יהיו עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד...וכרתי להם ברית שלום...כי אני ה' ".
איפה כל המנהיגים? 1 כ"ז טבת תשפ"ה 11:43 אליהו עבדי