ז'בוטינסקי דיבר על מדיניות "קיר הברזל" ככלי בסיסי לקיומנו הלאומי בארצנו.
"קיר הברזל" לא רק משפיע באופן כזה שאם אויבנו ילחמו בנו הם "יעלו חרס בידם", אלא שמראש הם יבינו שאין למה להלחם בנו, זה פשוט מיותר ולא יעיל.
עיקרון זה מוביל לדברים שאומר משה פייגלין: רק ניצחון יכול להוביל לשלום שכן שלום זה דבר שאתה נותן מתוך עמדת כוח ולא מקבל מתוך עמדת חולשה.
כאשר האויב רואה שהוא לא יכול נגדך הוא נאלץ לקבל אותך כעובדה קיימת ולהתחיל למצוא דרכים חדשות להתמודד עם המצב. זוהי כנראה הסיבה שמדינות ערב התחילו לזנוח את דרך המלחמה והחרם ולעבור לדרך ההסכמים והשלום.
עיקרון "קיר הברזל" נכון בעוד הרבה מרחבים. אפשר לנסח עיקרון כזה: כאשר יש התמודדות בין שני כוחות, מה שימנע התנגשות ויגרום לכל צד למצוא דרכים חדשות, זה שהוא יהיה משוכנע שהוא לא יוכל להזיז את הצד השני מעמדתו.
בעולם החינוך זה עיקרון בולט מאוד, כאשר התלמידים רואים שהמורה עקשן ועיקבי בדבר מסויים הם יבינו שבנקודה זו לא נכון לאתגר את המורה והם יקבלו אותה ויחיו איתה, אבל אם הם יזהו היסוס הם יחזרו לנקודה זו ויאתגרו אותו פעם אחר פעם.
לאור הסברנו עד כה אני רוצה להציע נקודת מבט על המצב הלאומי הפנימי שלנו:
הימין הדתי האמוני המסורתי והלאומי הוא היום "המורה" בישראל. בידו הכוח הפוליטי ואיתו האחריות לניהול מצבנו הלאומי על פי ערכיו לטובת כלל העם. השמאל מזהה במחנה הלאומי חולשה בחתירה ליישום המדיניות שלו. השמאל לא מזהה "קיר ברזל" ולכן במקום לעשות חשבון נפש- איך ייתכן שהעם לא איתם? איך יתכן שככל שהזמן עובר האידיאולוגיה של השמאל הולכת בהתמדה ומקצינה לכיוונים אנטי לאומיים אנטי ציוניים אנטי משפחתיים? איך ייתכן שכנראה בן גוריון לא היה מוצא לעצמו כמעט אף מפלגת שמאל שהוא יכל להצביע לה? היינו מצפים ש"השמאל" יעשה חישוב מסלול מחדש, אבל לא, הם עסוקים בניסיון למצוא חורים בעוצמה של המחנה הלאומי. האשמה תלויה "במחנה הלאומי" שנותן לשמאל את התחושה שאין מולו קיר ברזל.
אם אנחנו רוצים ש"השמאל" יחזור ליסודות המשותפים אנחנו צריכים לעזור להם לצאת מהסרט על ידי הצבת "קיר ברזל" מנהיגותית אידיאולוגית וציבורית.
את השלום הפנימי ניתן מתוך ניצחון במימוש האידיאולוגיה ולא נקבל מתוך חולשה של וותרנות ואישור אידיאולוגי מהשמאל.
נכון, אבל... 1 י"ב סיון תשפ"ג 03:59 בדוי
אילו היו מביאים כאן את כל י"ב סיון תשפ"ג 19:12 רון