ריקבון מערכות החוק והתקשורת בישראל - לקחי פרעות תשפ"א

אירועי "פרעות תשפ"א" הביאו לשיאים חדשים את קטסטרופת התקשורת הישראלית המעוותת, השמה חושך לאור וטוב לרע. בשעות נוראיות שבהן אלפי יהודים במוקדים רבים בכל רחבי הארץ חששו באופן מיידי ומוחשי לחייהם ולחיי ילדיהם, מפני המון אנטישמי מוסת ופרוע שהשתולל ברחובות ישראל, עמדה התקשורת הישראלית על רגליה האחוריות ונלחמה בכוחותיה האחרונים לעוות את התמונה ולקבע את התודעה השקרית של "אלימות משתי הצדדים".

ברגעי האימה בהן ילד יהודי קדוש בשדרות נהרג בחיק אמו שנפצעה קשה, מקפידה השדרנית ברדיו להזכיר את סבל ילדי הרוצחים בעזה. אילו הייתה 'תקשורת ישראלית' בזמן המן הרשע אשר ביקש להשמיד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, היא בטח הייתה מדווחת שיש כאן אלימות מ-2 הצדדים ובטח שלא היה את חג הפורים שעד היום הזה חוגגים כל עם ישראל ברחבי תבל על כך שתלו את המן ובניו על העץ ועל הניצחון היהודי על שונאיו.

לא מדובר רק בתקשורת. זו הייתה הזדמנות מבעיתה להציץ אל קרביה החולניים של המערכת הרקובה כולה – מהמשטרה וכוחות הביטחון דרך האקדמיה, הוגי הדעות ומכתיבי דעת הקהל, ועד למערכת המשפט הישראלית, כשבראשה האויב הגדול של קיום עם ישראל בארצו – הלוא הם שופטי הבג"ץ, שקבע בזמנו שתהליך ההתנתקות חוקי לגמרי.

כאשר יהודים נעמדים להגן בידיים כמעט חשופות על ביתם ועל חיי ילדיהם, לא ב'התנחלות לא חוקית' חלילה, אלא בערי מרכז הארץ – ומיד מגוייסים מיטב כוחות הביטחון לעצור את היהודי באזיקים לעיני ילדיו, אך אינם נוגעים שם לרעה בהמון המחבלים השורפים ומשחיתים ומנסים לרצוח ולשפוך דם יהודי.

 והלב מתפלץ, איככה הגענו לתהומות שכאלו? איך הגיע העם היהודי למוד הסבל והפוגרומים למצב של הזדהות אוטומטית עם האויב המבקש לרצחו נפש?

כבר לפני יותר מחמישים שנה, בהתכתבות מרתקת בין האלוף בצה"ל דאז, אריאל שרון, ובין הרבי מליובאוויטש, בנושאי ההתיישבות היהודית בשטחים שמעבר לקוי 67, כתב הרבי לשרון בנושא ה"צדקנות" הישראלית אל מול האויב הערבי, שמביאה לחללים רבים בעם ישראל, ה' יקום דמם. בין השאר מתייחס הרבי לתוכניתו של שרון להביא יהודים נוספים להתיישב בעיר חברון, וכותב לו כך:

"ובודאי ידוע גם למר על-דבר מעמד המתנחלים ומצבם שם, שלא רחוק הוא ממצב אסירים וכו' וכו'. וההסברה גם-כן כנ"ל, מבוססת על "הצדק והיושר". והבסיס המשותף לכל תופעות אלו הוא – מה יאמר העולם "הגדול" וכו' וכו' ... ולדוגמא, באם – "הי' לא תהי'" – יהי' סכסוך בין נער ישראלי ונער ערבי בחברון, וכיון ששם רבו הנערים הערבים על בני ישראל אפשר שהי' לא תהי' יספוג הנער הישראלי מכות וכו'; לצד מי, לפי דעת מר, תעמוד המשטרה הישראלית הצבאית הנמצאת במקום?"

הרבי, כמנהיג ישראל אמיתי, קרא כבר לפני יותר מ-50 שנה את מפת המציאות הישראלית המעוותת, שלהשקפתה הערבי יהיה תמיד הקרבן, והיהודי האשם. גם כאשר היהודי החמוש בגז פלפל במקרה הטוב יעמוד מפוחד כולו מול ההמון הערבי הצורח איטבח אל יהוד ויורה מנשק אוטומטי. הרבי קורא להשקפה זו במכתב באירוניה "הצדק והיושר של עם קשי עורף", שגם כאשר המציאות מכה על פניהם שוב ושוב, הם ממשיכים לדבוק בה בעקשנות.

אכן, אותה 'עקשנות' יהודית חסרת-תקנה, גורמת לאותם מכתיבי התודעה להמשיך לדבר על דו-קיום ואחווה בשעה שרוב מוחלט מערביי ישראל, המצביעים בבחירות וקובעים את גורלנו בארץ ישראל, הכריזו על הזדהות עם רצח יהודים ושריפת רכושם; להמשיך להאשים יהודים בפגיעה בילדי ערבים, גם כאשר כבר הוכח מעל כל ספק שהערבים עצמם עשו זאת כחלק מהתפרעותם; ולהמשיך לראות בערבים אזרחים שווים ושוחרי שלום גם כאשר הם חוגגים בעריהם בשמחה את הצלחת החמאס להרוג יהודים.

באותו מכתב מרתק כותב הרבי שאינו רואה אפשרות ריאלית לשנות בזמן קצר את העקשנות הישראלית והלך-המחשבה המעוות, ולכן כל שנותר הוא לקוות תמיד שהערבים ימשיכו לעשות כרגיל את הטעויות שלהם, ובכך יינצל עם ישראל מעצמו... אכן, לא נתיימר במאמר זה לשנות את השקפה האוטו-אנטישמית המושרשת במערכות החוק והתקשורת בישראל, מן הראוי רק להצביע על שורש הבעיה, המצע הרקוב שגידל עליו את חיידקי הזוהמה הרעילים.

כאשר החינוך הישראלי, כבר לאורך כמה דורות, מדבר על "ככל העמים בית ישראל", על 'לאומיות' ועל ישראל כ'מדינת מקלט לעם היהודי', ואינו מחדיר בילדי ישראל את ה"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ואת פירושו של רש"י "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"; כאשר אסור להזכיר בבתי-הספר שאנחנו עם סגולה שנבחרנו לקבל את ארץ ישראל בברית בין הבתרים; כאשר תורת ישראל, התנ"ך שבו מאמינים מיליארדים בעולם ומכנים את התורה THE HOLY BIBLE -  - הופך דווקא כאן בישראל למין ספר פולקלור והשראה במקרה הטוב, וחלילה לא אמת נצחית ומחייבת;

לא פלא שהשוטר הישראלי מרגיש בתת-מודע שאנו ה'פולשים' כאן בארץ הזאת; שכתב החדשות חש שהערבי המשתולל הוא ה'מסכן' והנפגע שה'אליטה היהודית' נכנסה לארצו ושולטת בה. וכי מה אשמים הערבים שהעם היהודי חיפש לו מקלט מהאנטישמיות דווקא כאן באמצע המזרח-התיכון?... לא יועילו אלפי 'שירי מולדת' וטקסי לאומיות מעושים, בלי חינוך לאמונה שורשית וחזקה באלוקי ישראל "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" לא תיתכן אמונה בצדקת דרכנו ושייכותנו לארץ הקודש.

בשנים האחרונות מתנהל פולמוס ציבורי נרחב בנושא ה'הגמוניה' של 'ישראל הראשונה', האם ישנה הגמוניה כזאת, ומה הגורמים לה. השאלה העומדת בבסיס הדיון הוא – כיצד יתכן שרוב העם מחזיק בדעות 'ימניות' ופטריוטיות יותר, ולעומתן מערכות המדינה, החל מהבג"ץ השולט בפועל במדינה, מכתיבים התנהלות וחוקים 'שמאלניים' של מיעוט קטן ביותר במדינה.

והאמת היא פשוטה: בארץ ישראל אין קיום להשקפה 'ימנית' ול'פטריוטיות', אם איננה מושתתת על אמונה בה' ובתורתו. בלתי ניתן לנצח את שלטון הבג"ץ והשמאל כאשר הויכוח הוא סביב טיעוני מוסר או לאומיות. עובדה היא שגם אנשי 'ימין' מובהקים ניסו בתקופה האחרונה להקים ממשלה יחד עם תומכי מחבלים אויבי ישראל.

רק כאשר ישתנה לחלוטין החינוך בארץ, לחינוך יהודי שורשי ואמיתי המבוסס על תורת ישראל, כאשר ההסתכלות כולה תהיה הסתכלות 'יהודית', ולא 'לאומנית', ניתן יהיה להתחיל 'להבריא' את המערכת החולנית, שתתחיל לשמור על חיי יהודים ולהלחם באויביו, ולא להיפך.

מאת הרב דוד גרליק – מראשי קונגרס הרבנים 'פיקוח נפש'