שנאת האכפתיות

עשרה בטבת הוא יום השואה והגבורה. ראוי להתבונן ולהעמיק בתמורות הדקות – אבל המאוד משמעותיות – שעובר היום החשוב הזה. "אנטישמיות", המילה המנחה את השיח סביב השואה, מפנה את מקומה אט אט וכמעט ללא טענות ומענות, למונח שממבט ראשון נראה מאוד דומה אך שונה בתכלית – "גזענות". כל מונח מקפל בתוכו עולם של תובנות-מסקנות-לקחים ואסוציאציות שונה בתכלית על השואה. מן הראוי שניתן את הדעת על המטמורפוזה שעובר יום השואה בעקבות המינוח החדש המתגלגל בפיהם של חוקרים, דעתני תקשורת ולובשי מדים.

על פי ויקיפדיה, "גִּזְעָנוּת היא עמדה שלפיה בקרב בני אדם מתקיים קשר הכרחי בין מוצאם לבין תכונות אופי מסוימות, או לעתים גם כישורים שכליים. היחיד אינו נשפט על פי ייחודו האישי אלא על פי השתייכותו לקבוצה בלבד. ברוב המקרים משתמעת מהגישה גם עליונותה של קבוצה אחת על האחרת". אַנְטִישֵׁמִיּוּת היא "המונח המודרני לתיאור תופעה חברתית שלפני המאה ה-19 נודעה בשם שנאת יהודים או שנאת ישראל. הפירוש המילולי של המונח הוא "נגד השֵמִיִים", דהיינו שנאת כל בני הגזע השֵּׁמִי. בפועל, המושג אנטישמיות משמש לציון שנאת יהודים בלבד".

על פניו, ההבדל בין המינוחים אינו מהותי, אלו כמעט מילים נרדפות. האנטישמיות ממוקדת ביהודים, והגזענות בשנאת הזר באשר הוא "ובכלל מאתיים מנה", ואם כך לכאורה אין בעיה עקרונית בהמשגה המחודשת.

דת ימנית, דת שמאלית

חשוב שנבין כי ההיגד הנוכחי הנו חלק ממחלוקת תרבותית-רוחנית שמלווה אותנו כמעט בכל נושא. כך דורש הרב גינזבורג שליט"א את הפסוק "מימינו אש דת למו": בחילוף אותיות ניתן לומר "מימינו דת שמאלו", ו"משמאלו דת ימינו". שתי "דתות" לנו, כביכול, מימין ומשמאל, ושתיהן אמורות לבנות את בית ישראל לאחר בירור ארוך ויסודי. בין שתי ה"דתות" הללו ניטש מאבק על זהותנו הלאומית, המתוחה בין זו היהודית לכללית. הדת השמאלית מערערת על כל קדוש ויקר ליהדות, ומתוך התפיסה הליברלית שמנחה אותה, בשנים האחרונות היא מנסה לעצב מחדש גם את הזכרון הקולקטיבי שלנו בנוגע לשואה.

השמאל מתייחס לשואה כתופעה שבאה מתוך גזענות ו"שנאת הזר". מנקודת מבט זו השואה הינה עוד חוליה חוֹלה בשרשרת השנאות המוכרת משחר ההיסטוריה – אמנם חריגה בהיקפה ובאכזריותה – אבל היא חלק מהגנום האנושי. היא "על הרצף".

מה הרווחנו מהניסוח המחודש של השואה כגזענות? ראשית, ואולי החשוב מכל, הוא סילוק ה"חטוטרת" היהודית המזדקרת. שכן אם הושמדנו בגלל יהודיותנו, אולי יש בה משהו באותה זהות שריכזה כל כך הרבה מאמצים בהשמדתה... אך אם שנאת הזר עומדת בשורש שנאתם אזי זו "מחלה" מוכרת ואפילו מדבקת... ואף אנו עצמנו לוקים בה לא מעט.

האמירה הזו עושה גם טובה גדולה מאוד לעם הגרמני המחזירה אותו לחיק האנושות והאנושיות. שכן מה יותר טבעי מהנטיה להגדיר את היחיד כמשתייך לקבוצה ונידון כחלק ממנה?! הזר החדש והלא מוכר המנסה להסתנן לקבוצה מובילה וותיקה, תמיד יצא כשידו על התחתונה. את שורשיה של התופעה אפשר למצוא אפילו בתינוק הקטן המרחיב את המשפחה, בתלמידה החדשה שבאה באיחור של יומיים, בספרדים המציפים את הארץ לאחר שהחלוצים יוצאי אשכנז הקדימו אותם במספר שנים וכו'. הגדרת השואה כ"שנאת הזר", התופעה הרעה והטבעית הזו, היא "רווח" עצום לגרמנים...

כאן תטען "הדת השמאלית" כי גם אנו היהודים נהנים ממנה לא מעט. עד עתה נידונו כעם שחווה טראומה שאינה ניתנת להשוואה לכל אסון היסטורי אנושי אחר, ולכן, מגיעה לנו מדינה וזה די נחמד... אך בגישה זו, יוצא שכרנו בהפסדנו. נידונים אנו ברותחים השכם והערב על כל איוולת מוסרית, לכאורה, שמדינת ישראל עושה כלפי מיעוטים. בגלל אותה "אצבע" מוכיחה שאנו מפנים ללא הרף כלפי הגרמנים המשמידים וכלפי העולם ששתק, האשמה מוחזרת כלפינו על יחסינו לזרים שבתוכנו. איננו טובים יותר אך גם איננו רעים יותר.

זהות שואתית

במודע או שלא במודע, הלקח של השואה הפך ל"כלי משחק" במגרש בו מתמודדות שתי הקבוצות על נפשו וזהותו של העם. ריקון השואה מאופייה היהודי שומט את הקרקע מתחת לרגליהם של יהודים רבים. אין זה סוד כי ראשוני החלוצים, ובהמשך מדינת ישראל ומערכת החינוך הממלכתי, רוקנו במודע את עגלת תרבותנו כמעט מכל יהודיות. נשארה רק חוויית השואה המטלטלת, החתומה בברית בבשרנו ככזו שבדרך מפליאה הובילה להקמת המדינה. זהות לאומית של עם המגדיר את עצמו בעיקר כמושא לשנאה תהומית לא מנומקת, אינה יכולה לשמש לאורך זמן כתחליף להגדרה עצמית חיובית, בוטחת ושמחה. ובכל זאת, התנגדותם של אי-אלו אישי צבור ממחנה השמאל למסעות לפולין בטענה כי התלמידים שבים ממחנות ההשמדה ימניים יותר, מעידה כי גם לזהות בעלת "מטען שלילי" יש ערך.

אך כאשר "שנאת היהודים" מפנה את מקומה בשיח לנימוק הדל והחיוור של "שנאת הזר" – ולו רק בגלל היותו בעיה נפוצה במדינות ובחברות לא דמוקרטיות ולא מפותחות – בוודאי אין הוא מצדיק את אשמת הגרמנים הנמצאים היום במקום אחר לגמרי. אם זו הבעיה, הלקח העיקרי אינו כיצד בונים ישראל חזקה המרתיעה גם נגד פגיעה ביהודי בודד בקצה העולם – אלא כיצד אנו לא מגיעים למחוזות כאלה בפרט במדינה רווית מיעוטים.

זכורים דברי סגן הרמטכ"ל גולן משנה שעברה: "השואה חייבת להוביל אותנו לחשיבה על נשיאה באחריות ציבורית. אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט לפני 70 ו-80 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו היום ב-2016".

בניסוח קצת חריף נאמר, כי דברי סגן הרמטכ"ל – המבטאים רק את קצה הקרחון בשינוי המתחולל – הינם דיבורים מכחישי שואה. לא עוד הכחשה ילדותית המתכחשת לעדויות האנושיות ולתיעוד הממוסמך והמצולם, אלא נימוק חדש-ישן, קל לעיכול ו"עובר לסוחר" - ששת מיליוני היהודים נרצחו לא בגלל יהדותם אלא בגלל זרותם!

איך מתמודדים עם הכחשת שואה כזו? וגרוע מכל הוא החלל שנפער בהגדרת הזהות – מה יש בנו, או אין בנו שמצליח לעורר כזו סלידה?!

הכעס הכי טוב בעולם

נחזור לאנטישמיות. הרבה קולמוסים נשתברו בנסיון להבין את פישרה של השנאה העתיקה והיוקדת הזו. הנה הגרסה היהודית לאנטישמיות (שמ"ר ,ב): "הר סיני - שמשם ירדה שנאה לאומות העולם עליו". [האותיות ס' ו- ש' מתחלפות]. מה פשרה של שנאה זו בעת קבלת התורה?!

בקצירת האומר, אף שאמרו חכמים "כל הכועס בא לכלל טעות" ועוד אמרו: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", מכל מקום אין דבר שאין לו שורש וענף בקדושה, וכדברי הזהר הקדוש: יש רוגז הנקרא "ארור" ויש רוגז הנקרא "ברוך". החוש של חודש טבת הוא חוש הכעס, המלמד כי כעס מבורך הוא כעס רגיש המבטא אכפתיות:

"למה אברהם אבינו דומה, לאחד שהיה מהלך ממקום למקום, וראה בירה דולקת, אמר שמא תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה. כך עברו עשרים דור מאדם הראשון ועד אברם, וכמה דורות מהם שקלקלו מעשיהם... יצא אברהם, התחיל מהרהר בלבו ולומר, תאמר שהעולם בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אני אדון העולם!".

'וכי העולם הפקר?!' זועק אברהם. שיחו וכעסו של אברהם "מאלצים" את ה' להתגלות ולומר: 'אני הוא בעל הבירה!'. לבם של יהודים רחב כפתחו של אולם ולוקחים ללב יותר מכולם, מתרעמים, מתקוממים – וכי אינכם רואים – גויים יקרים – כי הכל בוער?! פשוט אי אפשר לעמוד מנגד... והגוי? – שליו, נוח לו בקיים, בקיום ה"מעגלי" המחזורי ללא יעד וללא יעוד. "רתיחתו" של היהודי, החש כי אין טעם לקיום ללא פניה אל מי שמעבר לכל, מכעיסה ומרתיחה את אומות העולם עד כלות. "טוב כעס משחוק" – טובים חיים "כעוסים" אכפתיים ורגישים מחיי שחוק שלוים ומנוכרים.

"ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אבד". שנאתם האנטישמית היא שנאה לכל אשר בשם ישראל יכונה ונמשכת שנאתם "גבוה מעל גבוה" – עד אליו יתברך. אשרינו מה טוב חלקנו! 

פורסם בירחון דיבורים מהלבונה - לפרטים וקבלת גיליון לדוגמא לחצו כאן.