אל תחכו לרמדאן

כשנשאל לפני מספר שבועות בכנסת שר המשפטים יריב לוין על הטיפול בתלונות החמורות שהוגשו על ההסתה לטרור של המופתי עכרמה סברי, השיב השר כי הטיפול בתיק יסתיים עד אפריל.

רגע אחד, חשבנו לעצמינו. הרי לתיק החקירה שעבר כבר המון אישורים והתייעצויות, התווספה רק עדותו של סברי שנחקר. אז למה לוקח כמה חודשים להחליט בעניין ולמה דווקא אפריל? התשובה, אותה אנחנו שומעים בתקופה הקרובה כמעט על כל צעד משמעותי היא אחת: "אחרי הרמדאן".

חאן אל אחמר – אירוע הדגל שכל פוליטיקאי ימני התחייב ביקר לו לפנות? אחרי הרמדאן.

תנאי המחבלים בכלא כמו ביטול מנגנון ההפקדות הקבוצתיות שמאפשר קנטינות למחבלים במימון הרש"פ? אחרי הרמדאן.

כל מי שמסתובב במסדרונות משרדי הממשלה או משוחח עם גורמי ביטחון שומע זאת שוב ושוב. "מדינת ישראל לא יכולה להרשות את זה לעצמה לפני הרמדאן", "השב"כ מתנגד עד הרמדאן.

אז מה הסיפור הזה עם "אחרי הרמדאן"?

גישת "ניהול הסכסוך" השתלטה בעשורים האחרונים על גופי הביטחון בישראל והחליפה מושגים כמו 'ניצחון' ו'הכרעת האויב'.

הבעיה הגדולה שאפילו ניהול סכסוך כבר אין פה אלא היגררות אחרי קצב האש של האויב ונסיון מאולץ להראות לעולם ש"אנחנו לא התחלנו".

לכולם ברור שארגוני הטרור מרכזים מאמצים על מנת להבעיר את ירושלים בחודש הרמדאן. זה קל וזמין, מסגד אל אקצא בהר הבית שעומד בראש הקמפיינים של התנועות האסלאמיסטיות והלאומניות הערביות מתמלא בהמונים, הרחובות מלאים בלילות בחוגגים – בקיצור קלאסי להבערה. כל מי שעוקב אחרי הרשתות החברתיות והתבטאויות מנהיגי ארגוני הטרור יראה שהדבר נאמר בפה מלא.

אלא שבמקום לבצע טיפול שורש המגמה היא "הרגעה".

במקום לפעול בנחישות במהלכים שיפרקו את מוקדי הכוח הבעייתיים, יטפלו במסיתים, לתפוס את השטח בצורה חזקה שתייצר משילות וריבונות בשכונות מזרח ירושלים בצורה שתפסיק לשאוב בכל שנה מחדש את כל כוחות הביטחון, המגמה הפוכה.

פעולות אכיפה שגרתיות משותקות חודשים שלמים, טיולי משרד החינוך לירושלים בירת ישראל מחויבים באבטחת מלווה נשק, שלא לדבר על הבטחות ממשלת הימין שלא מבוצעות כי הרמדאן אוטוטו פה.

גם פעילות סיכול טרור מושהת ואף מדי שנה צה"ל מצמצם את פעילותו במעצרים ביהודה ושומרון בזמן הרמדאן. כל זה בתקוותה המערכת לדחות את ההתפרצות לשנה הבאה. בשיטה הזאת מגדילים את ה"מפלצת" משנה לשנה, כך שהפחד לטפל בה רק הולך וגדל.

הכירו את "חגי האביב"
 

אולם בשנים האחרונות אזהרות ה"רמדאן" הולכות ומתרחבות. כבר לא רק הרמדאן אלא "חגי האביב", שבהם צריך ללכת על קצות האצבעות כדי שלא נרגיז את הערבים וחלילה יאשימו אותנו שאנחנו התחלנו.

"חגי האביב" מתחילים חודשיים לפני הרמדאן ומסתיימים בשנים טובות ביום העצמאות ובשנים קצת פחות טובות נמשכים עד שבועות.

ואם חשבתם שאז יהיה אפשר לפנות את חאן אל אחמר או להילחם בטרור ביד קשה, מיד תגלו שבחופשת הקיץ יש בעייתיות, ובכלל, תיכף חגי תשרי ואסור להרגיז את הערבים לפני החגים.

אחרי החגים כידוע זה לפחות עד חנוכה, ואז כבר יש לנו טרום רמדאן וחוזר חלילה.

מי שמנסים ולו במעט לשנות את המצב הם סמוטריץ ובן גביר וחבריהם לסיעה. מולם ניצבת הגמוניה ביטחונית ששבויה שנים בתפיסות אוסלו והחשש לפגיעה באויב.

הללו בסיוע כלי התקשורת דואגים לכותרות בסגנון "האזהרה החריגה של ראש השב"כ לאיתמר בן גביר - "אתה מבעיר את השטח".
"אנחנו לפני הרמדאן, לא הצלחנו לקרר את השטח או לסגור את הפרטים באל אקצא, והתלקחות היא רק עניין של זמן" צוטטו "גורמי ביטחון בכירים" עלומים גם במעריב.

להפסיק עם הפינצטה

אז מה רוצה השב"כ? להמשיך את מדיניות הפינצטה, להעלים עין מההסתה, להתעלם מבית הגידול של הטרור ואז בפיגוע הבא שוב לשאת ידיים ולהגיד: "מה יכולנו לעשות?? הרי מדובר במפגע בודד".

ואז מה? הרי ההסתה רק צומחת ומתפתח ומרימה ראש. חמאס וחיזב אל-תחריר הולכים ומתחזקים במזרח ירושלים, ומי שעוקב אחרי ארגוני הטרור, ואותם מסיתים קבועים ומוכרים במזרח ירושלים, יכול להבחין כי הם פועלים ומתארגנים כבר מראש לקראת תזמון של הסלמה.

ארגוני "האחים המוסלמים" בעולם קובעים את "שבוע אלקודס הבינלאומי", ועדת המעקב העליונה של הערבים בישראל שלקחה חלק משמעותי בליבוי האירועים של פרעות תשפ"א החלה לחמם מנועים, וחמאס מכווין ומתזמן מלמעלה את שביתת האסירים כך שתחל בהדרגה ותפרוץ בדיוק בתחילת הרמדאן.

הקם להורגך השכם להורגו

במלחמות של היום מקדישים את מירב המאמצים על קרב הנרטיבים "מי אשם", בקרב הזה מוכנים להפסיד, לספוג נרצחים ונפגעים, לפגוע בהרתעה, במשילות ובריבונות, כדי לנצח בתחרות "הוא התחיל" מתוך מחשבה שאם נוכל להאשים את הערבים בפרוץ המהומות - נקבל יותר לגיטימציה ציבורית או בינלאומי.

זה גם מרתיע את מקבלי ההחלטות שחוששים כל הזמן להיות אלו שמואשמים ב"הבערת השטח"

יש אומץ שנדרש מחיילים בשדה הקרב - האומץ להסתער, לחתור למגע, ולהסתכן תוך שיקול דעת על מנת להכריע את האויב.

אומץ דומה נדרש ממנהיגים או מפוליטיקאים - לא לחשוש מקמפיינים של השמאל, או מאזהרות שיאשימו אותם כ"מבעירי השטח", לא להסתכל רק על המחיר הציבורי שמהלכים אמיצים דורשים בטווח הקצר, ולפעול מה שנדרש כדי להעניק טיפול שורש וביטחון בטווח הארוך.

אז מה עלינו לעשות?

הגיע הזמן לחזור לעקרונות הכל-כך פשוטים במלחמת קיום.

לימים שבהם העיקרון הכי פשוט ומסוכם היה שצריך להקדים רפואה למכה, ולתת את מכת הפתיחה. להפתיע את האויב ולא לחכות.

כי מי שבורח מהרמדאן - הרמדאן רודף אחריו.