הבוקר (ד') התקיים בבימ"ש הצבאי ביהודה דיון טיעונים לעונש במשפטו של המחבל שרצח בדקירות סכין את ינאי ויסמן הי"ד בפיגוע הדקירה בשער בנימין לפני שנתיים וחצי.
אלמנתו, יעל ויסמן, הגישה לשופטים באמצעות עו"ד חיים בלייכר מארגון חוננו המסייע למשפחה מכתב מרגש בו היא מבקשת מהשופטים לגזור את דינו של הרוצח למוות.
האלמנה הזכירה לשופטים כי ינאי נרצח כאשר בא להציל את חייהם של אחרים עליהם התנפלו המחבלים וכן היא מתארת את הרגעים בהם הייתה בבית החולים וראתה כי המחבל מקבל טיפול רפואי לצד בעלה.
"במהלך המשפט התלבטתי האם להגיע לדיונים בבית הדין. איני יודעת מה נכון היה לעשות ומה לא, אולם ידעתי כי אם ברצוני להישאר שפויה ולהמשיך לתפקד בשגרת היומיום הכל כך מורכבת ולהישאר חזקה עבור בתי נטע הכל כך שברירית וקטנה, לא אהיה מסוגלת לראות שוב את חלאות האדם שרצחו באכזריות ברברית ולקחו ממני ומנטע את ינאי אהובי, אהובנו.
החלטתי לכתוב את המכתב הבא על מנת שלפחות יישמע קולי, תישמע זעקתי, ובעיקר עד כמה שאפשר להשמיע את קולו של ינאי שדמיו זועקים אל כולנו מן האדמה.
קשה לי מנשוא המחשבה שאותם המחבלים שרצחו את ינאי ישבו באולם וישמעו בכלל מי היה ינאי. לא מגיע להם כלל ששמו של ינאי יועלה בפניהם".
בהמשך תיארה יעל את ההיכרות בינה לבין בעלה ינאי הי"ד, ואת סיפור חייהם עד לזמן הפיגוע. חודשים ספורים קודם הפיגוע נולדה לזוג ויסמן בתם, נטע.
| "ינאי הגיע הראשון לזירה והדף את המחבל"
"כשבוע לפני הפיגוע ינאי יצא לחופשה רגילה מהצבא. זה היה שבוע מיוחד, הספקנו המון.
ינאי זכה לחוות את נטע יותר, טיילנו ואפילו התחלנו לתכנן את החיים שיהיו לנו לאחר השחרור ההולך וקרב של ינאי מהצבא.
נסענו לבדוק ולראות מקומות שאליהם חשבנו לעבור ולגור לאחר השחרור. לקראת סיום הרגילה, ביום חמישי, יצאנו ינאי, נטע ואני לקניות במרכול הסמוך לביתנו.
לפתע נשמעו צעקות משורה לידנו, הבנו שמדובר בפיגוע.
ינאי הסתכל לראות שנטע ואני בסדר ורץ לכיוון הצעקות לעזור למותקפים ולהגן עלינו, ללא נשק. כל מה שהיה לו אלו תעצומות הנפש והרצון הטבעי שלו לעזור למישהו שהוא אפילו לא מכיר אבל זועק לעזרה.
ינאי הגיע ראשון לזירה ונאבק במחבלים והדף את המחבל מהקרבן ובכך הציל את חייו.
במהלך הקרב מול המחבלים נדקר ינאי ונפצע פציעה קשה.
בזמן הזה סוככתי על נטע בגופי כאשר מה שהתחרש היה ממש שורה מאחור.
| "מיטה ליד מיטה, מצליחים להציל את המחבל..."
לאחר כמה דקות כאשר ראיתי שינאי לא חוזר אלי ולנטע הבנתי שמשהו קרה והתחלתי לחפש את ינאי. רצתי בין שורות הסופר ומה שראיתי וחוויתי לעולם לא אוכל לשכוח", כותבת יעל ומתארת.
"את כמויות הדם שהיו שם, את קולות הכאב. ראיתי את הפצוע הנוסף אבי אביטל עם דקירה בצוואר, עצרתי, לא ידעתי אם אני מסוגלת להמשיך ולראות, במיוחד שידעתי שמדובר גם בינאי.
למרות זאת ניסיתי שוב להמשיך ולהיכנס כשלפתע ראיתי במרחק מטרים ממני רצים עם אלונקה שעליה ינאי שוכב, פצוע, מדמם.
בנסיעה לבית חולים ינאי היה בהכרה, תקשר עם הפרמדיק בכניסה לבית חולים ינאי איבד את הכרתו ומצבו הידרדר במהירות.
עמדתי מחוץ לחדר הטראומה חיכיתי שיצאו ויספרו לי שהמצב בסדר. הרי עד לפני כמה רגעים הוא היה ער, הוא דיבר".
האלמנה אף מתארת את תחוותיה כאשר ראתה כי בבית החולים מטופל לצד ינאי הי"ד גם המחבל הרוצח.
"כשנפתחה הדלת של חדר הטראומה הייתי בטוחה שמוציאים את ינאי, אך במקום זאת ראיתי שמוציאים את אחד המחבלים וממש מיטה ליד אני רואה איך ממשיכים להיאבק על חייו של ינאי שלי.
ככה ממש, מיטה ליד מיטה מצליחים להציל את המחבל שלא מגיעה לו הזכות להמשיך ולחיות. זה שבחר בקור רוח לתכנן , להצטייד בסכין להתאגד לחבורת רצח ולהגיע במטרה אחת ויחידה- להרוג יהודים.
כעבור מספר שעות נקבע מותו של ינאי.
| "לרוצח כזה לא מגיעה הזכות לחיות בעולם"
מאותו רגע שינאי נרצח ועד עצם היום הזה, אני מרגישה כי עולמי חרב עלי, קשה לתאר את השבר בו אני נמצאת, את הכאב בלראות את החיים שלי , של ינאי, את כל החלומות שלנו חומקים לי מבין האצבעות.
החיים הם כבר לא אותם חיים. כבר שנתיים וחצי שנטע ואני כואבות, מדממות ומתגעגעות בלי סוף לינאי שלנו.
הכאב הוא עצום, בלתי ניתן להסבירו, מוחשי כל כך ממש ניתן לגעת בכאב, כל יום שעובר תחושת הפספוס שינאי לא פה גוברת.
המחשבה שאותם חלאות אדם שלקחו ממני את ינאי ממשיכים לנשום ולחיות את חייהם כואבת לי כל כך.
איני מצליחה להבין איך לרוצח שפל כל כך מגיעה הזכות להמשיך ולהתקיים בעולם שלנו.
ככל שנטע גודלת אני שואלת את עצמי לאיזה עולם הבאנו אותה לאן אני רוצה שתגדל, מה אני רוצה שתחווה ולאיזה ערכים לחנך אותה.
ברור לי שנטע תגדל ותחונך להיות ולהמשיך את מי שהיה אביה ינאי, על ערכים של עזרה לזולת, התחשבות וקבלת האחר. במקביל לכך אדאג שהיא תדע תמיד שלכל צעד שאנו בוחרים בחיים יש השלכות, הן לטובה והן לרעה.
אני מאמינה באמת ובתמים שכל אדם מנתב את חייו לטוב ולרע, הוא ורק הוא יכול להחליט איך הוא יחיה את חייו.
ינאי בחר לחיות את חייו בצד הנותן, לתת מעצמו תמיד בשביל האחר, לא משנה מה תהיה התוצאה בשבילו.
אני בטוחה שנטע תהיה גאה באביה כשתגדל, ובנוסף אני רוצה שתדע שלא רק היא גאה בו אלא גם מדינת ישראל גאה בלוחמיה שמקריבים את נפשם למען המדינה.
אני רוצה שנטע תגדל ותדע שאין מקום פה במדינה שלנו, בסביבה שלנו לאנשים שפלים ורעים שבוחרים ברוע.
ינאי הקריב את חייו, וכך גם נטע ואני מקריבות את חיינו כאן יום יום שעה שעה, דקה דקה להמשיך ולחיות בלעדיו.
אני פונה לבית הדין, לכבוד השופט שישית את העונש המרבי - עונש מוות, המגיע לרוצחים השפלים שבהינף סכין הרסו משפחה, גדעו חיים", סיימה האלמנה את מכתבה שהועבר לעיון השופטים.
לקרוא ולבכות 1 ג' תשרי תשע"ט 12:45 א