שיטות העינויים נחשפות

לפני כשנה, כאשר עונו פעילי נוער הגבעות במרתפי השב"כ, הכחישו בשירות הבטחון הכללי את השימוש בעינויים. גם שרת המשפטים איילת שקד אמרה כי לא נעשה רעה לנערים העצורים בשב"כ. השר נפתלי בנט יצא בהצהרות לתקשורת ואמר כי לא היו עינויים והוסיף "למי אתם מאמינים? לאיילת שקד או לאיתמר בן גביר?".

אולם עדויות של חוקרי שב"כ לשעבר מוכיחות כי אכן מתקיימים עינויים במרתפי השב"כ כנגד נחקרים. נציין, כי לאחר מאבק מתמשך, הודו בשב"כ כי מופעלים "אמצעים מיוחדים" כנגד נערי הגבעות שנחקרו ב"פרשת העינויים".

על פי הפרסום של חיים לויסון ב'הארץ', בשירות הבטחון עושים מאמצים כבירים בכדי להשתיק ולהסתיר את העינויים המתחוללים במרתפי השב"כ. לרוב, מחבלים אשר מודים לאחר עינויים, משתחררים בעסקאות טיעון מקלות, בתמורה לשתיקתם ועמעום העדויות.

עדויות של מחבלים ערבים אשר עלו לאורך השנים על העינויים שבוצעו, תיארו שיטות שונות: החל מצעקות באוזן, וכלה במכות ובכפיית תנוחות מכאיבות במיוחד לאורך זמן. בכתבתו, פרסם לויסון עדות שמיעה של חוקרים המתארים את העינויים שביצעו בחקירות, את תהליך אישור ביצוע עינויים ואת הסיבות לכך.

| עינויי המחבלים כמו תיאור עינויי נוער הגבעות

תיאור העינויים על-פי החוקרים, עולה בקנה אחד עם תיאורם של הנאשמים בפרשת העינויים. בשיחה שפורסמה, מתאר החוקר לשעבר נ', שהיה בעל סמכות לאשר את אותם 'אמצעים מיוחדים', את סוגי העינויים השונים ואת שלבי הביצוע. נ' מקדים ומצטדק כי העינויים אינם כמו בכלא גואנטנמו, "אנחנו לא מעמידים את הנחקר ערום במינוס 10 מעלות". עם זאת, אמצעי העינויים נבררים היטב כדי שהם גם יהיו יעילים, אך גם לא ישאירו סימנים חיצוניים או יזיקו איברים חיוניים.

לדבריו, שלב העינוי הראשון הוא סטירות. לצורך זה, מכסים את עיני המעונה כדי שלא ירגיש שעומדים לסטור לו. כיסוי זה הוא 'אמצעי בטיחותי' בשל החשש שהנחקר יזוז אם ידע שסותרים לו וכך ייגרם נזק לאיברים חיוניים. חשש זה הוא גם הסיבה שהסטירות ניתנות "באופן מדוד" ולא בעוצמה מרבית.

ומה בקשר להטיית הגב? החוקר נ' מעיד כי מטים את גב הנחקר אחורנית ומונעים ממנו להזדקף כך שהוא חייב להפעיל את שרירי הבטן לאורך זמן. בשיחה זו מעידים החוקרים גם, כי בכי וזעקות הסבל של הנחקרים לא הפריעו את שגרת העינויים.

עדותו של א', שהיה עצור ועונה בפרשה זו תואמת שלא במפתיע את דברי החוקרים: "הושיבו אותי בחקירה על כיסא, שמו לי כיסוי עיניים, אני לא יודע מי, העיף לי סטירה כזו שעף לי כל הראש, לא ראיתי אבל נדמה לי שזה היה עם כף היד. לאחר מכן הושיבו אותי כשגבי לא שעון על גב הכיסא, הייתי אזוק, מקדימה ישב חוקר בכיר צמוד אלי שהרגליים שלו תופסות את הרגליים שלי ודחף אותי למצב חצי שכיבה. בשלב מסוים לא יכולתי להחזיק יותר, כאבו לי שרירי הבטן, ירדתי עד הסוף כמו קשת והכל מתחיל לכאוב. תוך כדי זה שהייתי מוטה לאחור ספגתי אגרופים, אני חושב לתוך הירך שלי. זה קרה במשך מספר שעות, מטים את הגב שלי אחורה, מעלים קצת לשנות תנוחה. בשלב מסוים התחלתי לבכות, צרחתי ובכיתי מכאבים". תלונתו של א' יודגש, עדיין "בטיפול", אך עורך דינו עדי קידר מסר, כי כל ההודאות שהוצאו בעינויים, הן חסרות בסיס.

יודגש, כי בית המשפט העליון קבע כבר בשנת תשנ"ט, כי שיטות העינויים שהיו נהוגות עד אז, אינן חוקיות. בשל כך, הוציא היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, הנחיות חדשות לביצוע עינויים וקבע כי חוקרים לא יישאו באחריות פלילית למעשיהם בשל "הגנת הצורך". עם זאת, הפעלת שיטות עינויים ("אמצעים מיוחדים") תיעשה אך ורק באישורם של דרגים בכירים, וגם אז מחויב החוקר לנהל "יומן אמצעים" שבו מפורטות כל הפעולות שננקטו על ידו, למעט מקרים מיוחדים כגון 'מחבל מתאבד' שבהם הוא יוכל לענות את הנחקר ללא אישור, ו"הגנת הצורך" תחול למפרע.