רגע לפני שצוללים לאבק השריפה והפצמ"רים בואו ניקח אנרגיה מהגליל הסופר עליון. מבחינת המבנה של לבנון מדובר בחבל ארץ שהוא המשך טופוגרפי כמעט טבעי לארבעת הרצועות שמרכיבות את ארץ ישראל.
רצועת החוף שלנו ממשיכה ממש עד לביירות.
הרכס שמיד לאחר רצועת החוף נקרא הר הלבנון, שהוא למעשה המשך של שדרת ההר המרכזית של ישראל - בנימין שומרון כרמל גליל.
בקעת הלבנון גם היא המשך ישיר גם אם לא רציף של בקעת הירדן שלנו ועמק החולה.
ולבסוף במזרח נמצא הרכס המכונה "מול הלבנון" שהוא המשך של רכס החרמון שלנו. אגב, לפי חלק מהדעות, כשבתנ"ך כותבים חרמון הכוונה באמת לכל הרכס הזה.
עד לפני פחות ממאה שנים כמו בכל המזרח התיכון, גם באזור הזה היו בעיקר חמולות ושבטים. המקסימום היה השלטון העותמאני אבל לא מדינות ריבוניות כפי שאנחנו מכירים היום. הצרפתים והבריטים היו במרוץ להשתלטות מקסימלית על עוד ועוד שטחים בעולם, וכך גם כאן באזורינו.
כדי לחסוך מעט מהקרבות ישבו שני נציגים מהמעצמות ומתחו ביניהם קו ישר וגס: הסכם סייקס-פיקו. צרפת תקבל את החלק הצפוני של הגליל – הלבנון, והאנגלים את "פלסטינה" מדרום. זה היה כל כך גס שהם אפילו לא התייחסו לכך שיש כמה משוגעים יהודים שכבר בשלב ההוא מיישבים את מטולה, תל חי וכפר גלעדי. לקח שלוש שנים כדי להכניס את מטולה לתוך תחומי המנדט הבריטי.
לבנון כמדינה קמה ב-1943, 5 שנים קודם להכרזת העצמאות של מדינת ישראל. למעשה לבנון לא באמת הייתה מדינה עצמאית אז וכמעט לא לקחה חלק במלחמת העצמאות. צבא קאוקג'י אמנם תקף את ישראל מהאזור הלבנוני הפרוץ אבל לא היה חלק מהמדינה הטרייה שאך קמה. כבר אז במלחמת העצמאות ישראל כובשת חלקים מדרום לבנון, אך נסוגה בהסכמי שביתת הנשק בחזרה לעבר הגבול הבינלאומי.
בשנים הבאות גזרת לבנון היא הגזרה השקטה ביותר של ישראל. לבנון עסוקה במלחמות אזרחים בלתי פוסקות בין הקבוצות הרבות שנמצאות בתוכה – הנוצרים, הדרוזים, השיעים והסונים.
השקט בגבול מחזיק מעמד עד 1970 ואירועי ספטמבר השחור. אש"ף התחיל להתבסס בלבנון עוד קודם אבל לאחר שהוא מגורש מירדן הוא מעביר את כובד משקלו לארץ הארזים. למעשה הוא הפך לשליט של אזורים נרחבים בלבנון ומתחיל במתקפות רצחניות כנגד ישראל.
בין הפיגועים הבולטים שביצע אש"ף, שגלגולו היא הרשות הפלסטינית דהיום ורבים מבכיריו מחזיקים בעמדות מפתח ברשות: הפיגוע בבבית הספר במעלות שבו נרצחו 22 בני ערובה, רצח 12 תלמידים מאביבים, הפיגוע במלון סבוי, הפיגוע הרצחני בקריית שמונה, שני פיגועים קשים בנהריה, קיבוץ שמיר, האוניה סטפני והפיגוע הנורא בכביש החוף. סך הכל מאות נרצחים.
מכאן ישראל נאלצת לצאת למבצע ליטאני במרץ 1978, שתכליתו להרחיק את אש"ף על עבר הצד הצפוני של הנהר הגדול והעמוק שמבתר את לבנון בין הצפון לדרום. כדי לבצע את הפעולה הזאת בשלב הזה צה"ל היה צריך שבועיים בלבד! כדאי לזכור זאת כדי להשוות ל"סבבי" הלחימה הבאים של ישראל בלבנון.
אחרי שלושה חודשים שישראל מחזיקה באזור, כוחות צה"ל נסוגים בפעם השנייה לגבול הבינלאומי.
מהר מאוד, שלוש שנים אחרי מבצע ליטאני, ישראל מבינה שהשקט המיוחל לא הושג, וכשסוריה משתלטת על דרום לבנון ונותנת למעשה חסות לארגוני הטרור ובראשם אש"ף, ישראל יוצאת למבצע שלום הגליל – (של"ג) מה שיתברר ברבות הימים כ"מלחמת לבנון הראשונה".
ישראל מגיעה עד ביירות ותוך ארבעה חודשים, כל הכוחות של רב המרצחים ערפאת עוזבים את לבנון. לכאורה ניצחון מוחץ: אש"ף עובר לתוניס ונראה לרגע שנגמרו הצרות.
הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
אי אפשר לדבר על לבנון בלי צמד המילים סברה ושתילה.
אז בקצרה: תוך כדי שצה"ל צר על ביירות, מיליציות נוצריות שצה"ל תמך בהן, מחליטות לסגור חשבון עם תומכי אש"ף. הם נכנסות למחנות הפליטים בחסות צה"ל שמכתר את האזור ונלחמות כמו שערבים יודעים להילחם - טבח רבתי באויביהם. העולם מטיל את האחריות על הטבח על ישראל, השמאל הישראלי זועק מרה והאירוע הזה מהווה את אחד הטריגרים המרכזיים לסיום המלחמה.
המלחמה לכאורה השיגה את יעדיה אבל מכירים את סוגיית "היום שאחרי"? אז גם אריק שרון מבין שלא יהיה כאן וואקום והוא מנסה להשפיע על השאלה מי יהיו הכוחות "הנכונים" שייקחו את האחריות על לבנון ובפרט על חלקה הדרומי.
בעוד ישראל ניסתה להמליך על האזור את הנוצרים בהובלת צד"ל, היא לא ייחסה מספיק חשיבות לארגון הטרור החדש והקיקיוני שנולד מתחת הרדאר: חזבאללה.
האב הרשמי של חיזבאללה: איראן הרחוקה שמתחילה במימוש חזון המדינה האסלאמית הגדולה. השיעים שהולכים ומתרבים בלבנון מקבלים ביטוי לקנאות הדתית ולשאיפה שלהם לכבוש את ירושלים והחיבור לחיזבאללה יושב להם מעולה.
ישראל לאורך כל הזמן הזה מבינה שהמצב עדיין רעוע והיא לא יכולה פשוט לסגת, ומאידך היא ממש לא מעוניינת לקחת אחריות על המקום. הפתרון הזמני היה נסיגת צה"ל (1985) למה שיכונה מעתה רצועת הבטחון.
הרעיון הכללי היה להוציא את צה"ל מלבנון ולהתבסס על נוכחות צבא דרום לבנון עם סיוע ישראלי. אלא שבפועל מה שקרה הוא שהאירוע הזה שהתחיל בניצחון גדול נמתח כמו מסטיק לאורך 18 השנים הבאות שבהן ישראל מוצאת את עצמה מתבוססת, מדממת ומבולבלת...
השנים האלה שבהן ישראל נתפסת כגורם בריוני שעוד רגע יסולק מכאן כי גם הוא לא מעוניין להישאר, עושים רק טוב להתעצמות של חיזבאללה, בקרב המקומיים.
צה"ל סופג אבדות רבות במהלך השנים האלה ואסון המסוקים מייצר תפנית בקול הציבורי בישראל ועל ברכיו נולדת תנועת השמאל ארבע אימהות שקוראת ליציאה חד צדדית מלבנון.
תנועת ארבע אימהות מייצרת קמפיין שלם שתכליתו לנתק את הכוונות של חיזבאללה מהכוונות האיראניות להשמיד את ישראל.
הם מצליחים לשכנע חלקים רחבים בחברה הישראלית שאם רק נעזוב את לבנון חיזבאללה יניח לנו. הרי הוא רק תנועה לאומית שרוצה את לבנון, הם מסבירים.
מהרגע שאהוד ברק מחליט על הנסיגה הכל קורס:
מאי 2000 – צה"ל יוצא מלבנון. כלומר כמעט בורח משם. פצצות מרגמה מלווות את עזיבתו.
השכונה המזרח תיכונית מבינה את מסר הכניעה והרפיסות וארבעה חודשים לאחר מכן פורצת האניתפאדה השניה.
במקביל אין דרך לנתק את מרד אוקטובר 2000 – מהומות הערבים אזרחי ישראל.
ארבעה חודשים אחרי הנסיגה מתרחש אירוע לאומי מודחק שכמעט לא מוזכר בתודעה הישראלית: חטיפה ראשונה בהר דב.
זה יכול להישמע דמיוני אבל האירוע מתרחש ב-7/10/2000, במהלך השבת, כאשר מג"ד הגזרה הוא לא אחר מאשר אהרון חליוה. כן כן, מי שכראש אמ"ן אחראי למחדל הגדול בתולדות ישראל בשבת 7/10/2024.
מחבלי חזבאללה מפעילים מטען חבלה גדול שפוגע ברכב סיור וחוטפים את גופותיהם של שלושה חיילים שנסעו בו: בנימין (בני) אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. הגופות יוחזרו בהמשך במה שמכונה עסקת טננבאום.
אירוע החטיפה הותיר את הנהגת המדינה במבוכה. ישראל עומדת מול אירוע קשה ביותר, אך רק לפני רגע "התנתקה" באופן חד צדדי מלבנון. האם להיכנס שוב למלחמה במקום ממנו ברחנו לפני זמן קצר?
ממילא ישראל חוששת מלהגיב באופן כזה שיכריח אותה לחזור. וכך אירוע החטיפה החמור נותר ללא כל תגובה ישראלית. ברק הבטיח תגובות אבל לא מימש את הבטחתו עד היום.
גם שרון כראש ממשלה נזהר ככל האפשר לשמור על השקט בלבנון, ובינתיים חזבאללה הולך ומתעצם.
ממש במקביל בדרום הולכת ומתעצמת המערכה ברצועת עזה.
שש שנים אחרי הנסיגה כבר אין באמת יכולת להמשיך לטמון את הראש בחול, ובעקבות חטיפתם של שני חיילי צה"ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר, ישראל יוצאת למלחמת לבנון השנייה.
מלחמת לבנון השנייה היא למעשה אירוע רב זירתי ובדרום מתפתחת מערכה שבשיאה נחטף גלעד שליט.
למרות התעוזה של החיילים בשטח, מלחמת לבנון השנייה נותרה בזיכרון הציבורי כמלחמה ללא יעדים שהתנהלה בשליפות ובבלבול עצום של הדרגים הבכירים של הצבא וכמובן הדרג המדיני שהיו מורתעים מכיבוש שטחים בדרום לבנון ופחדו מפגיעה בתשתית האזרחית של מדינת לבנון.
הצטרפו לעדכוני הקול היהודי:
בוואטסאפ >>
בטלגרם >>
המלחמה הזאת אורכת מעט יותר מחודש 44 אזרחים ו-121 חיילים שילמו בחייהם בצד הישראלי לצד כ-2,000 אזרחים ו-628 חיילים שנפצעו.
.בסופה ניתנת החלטה של האו"ם 1701 שלפיה חיזבאללה מחויב להתפרק מנשקו ועליו לסגת אל מעבר לליטני.
אף אחד לא הופתע מכך שחזבאללה חזר לדרום לבנון מהר מאוד. בהתחלה בבגדים אזרחיים ומהר מאוד חוזר לכל השטח כצבא לכל דבר.
אז מה עושים כשאף אחד לא רוצה להילחם ומאידך אי אפשר להתעלם מזה שהצד השני כן מתעקש להילחם? בצה"ל מצאו מושג חדש. מב"מ – מערכה בין מלחמות.
תחת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט התפיסה השתכללה והשתרשה. העיקרון המוצהר מוגדר כמעט כיעד צבאי: ניהול המערכה תוך מטרה שלא להגיע למלחמה. לקרוא דבר כזה היום נשמע לא נתפס אבל ככה ברצינות תהומית הוביל אייזנקוט את המערכה.
המשמעות הלגמרי מעשית של המדיניות הזאת הגיעה לכדי אבסורדים – אם נניח מזהים בצה"ל שיירות התעצמות שמגיעות לחזבאללה, אזי מחליטים בהתאם ליעד שלא להיגרר למלחמה.
למשל: להשמיד אחת מהן כדי להראות תגובה כלשהי, וליתר לאפשר לעבור כדי לא "להיגרר" למלחמה. בחסות המדיניות הזאת חזבאללה הלך והתעצמם לממדים שלא חלם עליהם בסוף מלחמת לבנון השנייה. ראש הממשלה לאורך רוב השנים האלה הוא בנימין נתניהו, בכירי "קבינט המלחמה" כיום כיהנו בתפקידים בכירים בצה"ל לאורך שנים אלו והמשיכו את אותה השיטה. חזבאללה מתעצם ומתעצם – ישראל מזנבת בו מדי פעם בתקיפת שיירות בסוריה או משלוח נשק איראני.
אם סופרים גם את מבצע ליטני לפני לבנון הראשונה והשנייה, הרי שאנחנו כרגע בעיצומה של המערכה הרביעית על חבל הארץ הזה. חיזבאללה חזק במערכה הזאת יותר מאי פעם. אם בלבנון השנייה היכולת הבליסטית שלו נאמדה על כ-250 טילים ביממה, הרי שהיום ההערכות עומדות על כ-3000 טילים שהוא מסוגל להמטיר על ישראל מדי יום. זהו מספר בלתי נתפס שקשה להבין את השלכותיו.
כולם מבינים היום שאין יכולת לברוח מהעימות הגדול עם חיזבאללה. גם גדולי מאמיני ההסכמים המדיניים מבינים היום שגם כדי להשיג הסכם ישראל תצטרך לבוא אליו מעמדת כוח, אחרי עימות צבאי משמעותי.
האם הגיעה העת לשרטט קווי גבול אחרים מהקווים הלא טבעיים של סייקס פיקו?
איפה יעבור קו הגבול – יישאר במקומו או יועבר למעשה צפונה ואם כן עד כמה צפונה?
מה ישראל מתכוונת לעשות עם עשרות הכפרים במרחב שמהווים כיום בסיסי חזבאללה לכל דבר ועניין?
האם ניתן להשמיד את חזבאללה או שנצטרך להסתפק בפגיעה משמעותית ביכולותיו?
האם יש סיכוי לסיים את המלחמה בלי לכבוש שוב את ביירות?
או שישראל בכלל תתקפל ותלך להסכם שיביא לנו מתקפת פתע במועד נח לחזבאללה?
עם השאלות האלו ורבות נוספות יצאנו לדרך. כשלמעשה שאלת השאלות היא: האם ישראל יכולה לייצר מערכה שתביא להכרעת קבע לגבול הצפון או שלפנינו עוד מלחמה בסדרה. כמו שהיטיב להגדיר זאת עמיעד כהן מקרן תקווה - האם לפנינו מלחמת לבנון השלישית או מלחמת לבנון האחרונה?
מוזמנים לעקוב אחרי סדרת הכתבות.
כמה עצוב. אחיו של עומאר סוואעד, אחד 1 כ"ח אייר תשפ"ד 20:05 ירון