עכרימה סברי, המופתי המסית, פועל מירושלים יחד עם שותפיו להסתה ובראשם ראאד סלאח וכמאל חטיב מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ונשות המורביטאת.
במשך שנים הם מפעילים כמעט בחופשיות מפעל הסתה המבעיר את ירושלים, אך למרות תלונות על הסתה פלילית, ודברי שבח ועידוד למחבלים - סברי עוד לא הועמד לדין, והאחרים על אף כתבי אישום ואף תקופה בה ישב סלאח בכלא, ממשיכים לפעול כמעט ללא הפרעה, וזאת גם לאחר שהפלג הצפוני הוצא מחוץ לחוק כהתאגדות אסורה.
התסכול מהמצב חלחל גם אל כוחות הביטחון, חברי כנסת ובכירים במדינה שמרגישים כי אין למדינת ישראל כלים לפעול מול אותם מסיתים.
אולם צלילה אל ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה מלמדת שפעם פעלה מדינת ישראל אחרת. יצאנו לבדוק איך קרה שמדינת ישראל גירשה את המופתי המסית עבדול חמיד סייאח – ששימש בתפקידים אותם עכרימה סברי ממלא כיום.
לאחר מלחמת ששת הימים היו צריכים מנהיגי המדינה להתמודד עם ההסתה, וניסיונות ההמרדה של הנהגת הערבים שהתגוררו בשטחים ששוחררו (יהודה ושומרון וירושלים).
מי שהוביל באופן מיידי את ההסתה נגד ישראל היה סייאח. אז פורסמו עצומות המודיעות על השתלטות המועצה האסלאמית העליונה על הוואקף והר הבית, ובהמשך גם עצומה כנגד ספרי הלימוד של ישראל, אז הובילה המועצה האסלאמית העליונה יחד עם מסיתים נוספים שביתות במזרח ירושלים ובשכם.
המופתי עבדול חמיד סייאח, היה מזכיר של "המועצה האסלאמית העליונה" שהקים המופתי חאג' אמין אל חוסייני. סייאח שימש בשטחי יהודה ושומרון גם כנשיא בית הדין השרעי הירדני לערעורים.
כממשיך דרכו של חאג' אמין אל חוסייני הוא החל להמריד ולתקוף את ממשלת ישראל מיד לאחר המלחמה, עד שמדינת ישראל קיבלה את ההחלטה לגרש אותו.
ארבעה חודשים אחרי המלחמה הובל סייאח לגשר אלנבי וגורש לירדן.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
בוועדת השרים לענייני ביטחון שפעלה אז היו דיונים בנוגע לסייאח והאפשרות לגרשו.
שר המשפטים יעקב שמשון שפירא - מי שהיה היועץ המשפטי הראשון לממשלה ושר המשפטים באותה ממשלה, תיאר את סייאח כ"איש המרכזי המסית למרי".
לדבריו "אין ספק שהרצוי לקחת אותו ולהעבירו את גשר אלנבי ולשולחו אחר כבוד לעבר השני של הגדה". בכל זאת שר המשפטים התנגד לגירושו של המופתי לירדן מכיוון שלדעתו "תהיה צעקה גדולה".
לכן לדעתו צריך לבודד אותו ע"י גירוש שלו ושל עוזריו העיקריים למדבר סיני. "אני הייתי מושיב אותם בשארם א-שייח שייצלו בשמש. זה די רע להיות שם אסיר", אמר השר שפירא תוך שהוא מציין כי הוא מודע לכך שהגירוש מנוגד לאמנת ז'נבה...
שר המשטרה, אליהו ששון מ"המערך", טען כי "אם נשלח אותו לאיזה מקום שהוא נהפוך אותו לגיבור", אולם מצד שני אמר כי אף על פי כן אם לא תהיה כל פעילות בנידון, הערבים יראו שאיננו נוקטים בפעולות נגד המסיתים ולכן הציע להגלות כמה מהמסיתים גם אם בתוך תחומי הארץ "באם אין ברירה - נשלח אותו ועוד חמישה כמוהו למצפה רמון".
שר הדתות, זרח ורהפטיג מהמפד"ל, התנגד לגירוש סייאח ואמר כי "הוא עשוי מחומר שיכול להפוך אותו לגיבור לאומי, לכן אני מציע לא לנגוע בו".
מי שיצא נגד החששות של השר מהמפד"ל היה שר הביטחון משה דיין שהכריז: "אני מסופק אם יהפוך לקדוש, אנחנו יוצרים לנו יותר מדי תיאוריות בעניין זה… אני חושב שעניין של הפיכה להיות קדושים עושים אנו לעצמנו בקלות רבה מדי גורם בשיקולינו".
דיין גם הזכיר מגורשים נוספים שחלק משרי הממשלה טענו שיהפכו להיות קדושים וציין את ההשפעה של הפחד מפני גירושו של המופתי. "ערבים אחרים אומרים לנו: אתם מפחדים ממנו. הוא יושב ובריש גלי עושה מה שעושה במסגרת השרעי והואקף, והוא אומר שיעשה כל הפעולות שלא להפוך את ירושלים לישראל".
דיין גם נזף במשרד הדתות בראשותו של ורהפטיג מהמפד"ל על שניהל משא ומתן ונפגש לשיחות עם המופתי סייאח שמינה את עצמו ועל דעת עצמו לקאדי הראשי.
"הם אומרים שאתה מפחד מסייאח - והם צודקים", אמר דיין. "הוא לא מכחיש שהוא עומד בראש התנועה, והוא מנהל את התנועה נגד ההכרה בישראל, לכן אם נבודד אותו ונשים ליד ביתו משמר כבד - הפגנת הפחד שלנו תהיה גדולה יותר. יגידו אינכם מעיזים לגעת בו".
דיין גם התנגד להצעת שר המשפטים לגרש את עוזריו. "אולי אצלנו ישנם כאלו התלויים במנכ"ל שלהם, אבל לא סייאח. הוא גבר והבעיה היא איתו".
המסקנה של דיין הייתה פשוטה: "אני בעד זה שניקח את סייאח זה בשתי ידיו ונעביר אותו את הירדן. שם יראה עיתונאים כל ימי חייו, אך לא את צאן מרעיתו שהוא מכוון אותו יום יום". לשתי ההצעות הנוספות: הגליה בתוך הארץ או הגליית העוזרים התנגד דיין. "כל אלה יוכיחו על חולשתנו ולא להיפך מזה". גם ראש הממשלה אשכול התנגד לשתי ההצעות האלו.
לראש הממשלה אשכול היתה בכל זאת בעיה. "אנו בכל זאת מדינת חוק, לכן במידה ואנו מדינת חוק - הרי נשאל על פי איזה חוק נעשה הדבר לכן אשמח אם יהיה כיסוי חוקי לעניין זה". שר המשפטים השיב שמבחינתו זו לא בעיה חוקית שכן הוא פועל לפי החוק הירדני.
שר המשפטים שפירא הוסיף כי לפי אמנת ז'נבה הדבר אסור - אך הוא לא רואה בזה בעיה מוסרית. "אמרתי בפירוש שאני משקיף על ענין זה, לא שמא עושה אני עברה, כי ביום הכיפורים נכפר על עברות כאלה...". השר המשיך והסביר כי מבחינתו השאלה היא פרקטית: "השיקול שלי הוא מי יטען נגדנו ויאמר עברתם על אמנת ז'נבה". לכן שפירא העדיף הגליה לסיני, תוך שהוא מציין כי גם זה נוגד את אמנת ז'נבה, "אבל זה נשאר בבית. אם נשלח אותו החוצה - נראה את כל העיתונאים ואנשי הטלוויזיה".
בסיום הדיון הצטרפו שרים נוספים לעמדתו של דיין, וכאשר הציע שר המשפטים לבדוק את עמדת הרוב השיב דיין: הרי אתה מסכים איתי ב-40% ואני בטוח בעמדתי ב-120% הרי שכבר יש רוב.
לאור הדברים הוסיף שר המשפטים כי אם תתקבל החלטת הגירוש, יש לבצע אותה במהירות: "ב-6 בבוקר להוציאו מביתו וב-7-8 כבר להעבירו את הירדן".
הפור נפל והממשלה החליטה על גירוש המופתי המסית.
לימים התברר שדיין צדק. הפחדים מפני התגובה לגירוש והפיכתו לקדוש היו מוגזמים, סייאח שימש בתפקידים שונים בירדן עד מותו, אך העובדה שהציבור הישראלי לא מכיר את שמו מלמדת שהגירוש היה יעיל...
בפרסום נוסף עלה כי מדינת ישראל החליטה על גירוש של ערבים מסיתים נוספים מיהודה ושומרון. הייעוץ המשפטי של משרד החוץ ניסה למנוע את ההחלטה בטענה שהיא נוגדת את "אמנת ז'נבה הרביעית", אלא ששרי הממשלה החליטו על גירוש המסיתים למרות זאת.
יש לציין כי לפי אותה אמנה (אמנת ז'נבה הרביעית) – גם ההתיישבות ביהודה ובשומרון אינה חוקית ובג"ץ בעצמו פסק מספר פעמים שמדינת ישראל אינה מחויבת לה.
